2.26.2006

מכתב שלא התפרסם במעריב

אכן, קיימת סכנה לשלטוןן החוק וקיים איום על הדמוקרטיה
בישראל, כפי שמביע החשש הכותב אריה לוינשטיין ("חקיקת
חירום נגד יוזמי מסע המקמה בשוטרי עמונה", 20.2) אלא
שמקור לסכנה ולאיום הוא בתפיסתו-השקפתו של מר לוינשטיין.

בחברה דמוקרטית, מותר לאזרח להפגין. פעילי ההסתדרות
חוסמים כבישים מרכזיים. קבוצות מיעוט (ערבים, דרוזים
ואתיופים) מתקוטטים מול שערי משרד ראש הממשלה. על
המשטרה לשמור על הסדר הציבורי ולפזר פעולות מחאה בלתי
מאושרות.

אבל בעמונה קרה משהו אחר וכל אחד מאתנו ראה או בטלוויזיה
או באתרי האינטרנט מקרים של סאדיזם ואלימות שלוחת רסן
ששום קצין משטרה היה רשאי להורות על ביצועם, אם אכן
ניתנה פקודה כזו. בבירמינגהם, אלבמה ב- 1964 ראינו
שוטרים כאלה ובשיקגו, בועידת המפלגה הדמוקרטית ב- 1968
ראינו שוטרים כאלה. ושוטרים כאלה אין להרשות לפעול
ולשרת בישראל ב- 2006.

אם מר לוינשטיין מבקש לפעול נגד המפגינים "כמו נגד החמאס
הפלשתיני", כדבריו, ואם כוונתו לסיכולים ממוקדים וכדומה,
אזי הוא ודומיו לא רק אינם מבינים מה זאת דמוקרטיה אלא
איבדו את שפיותם התרבוני-האנושי, כיהודים וכבני-אדם.

2.22.2006

צרכני התקשורת נפגעים - מכתב בהארץ היום

הנה:

בתגובה על "המשטרה דורשת חומר והחיסיון העיתונאי קורס" מאת ענת באלינט - "הארץ", 17.2
-
בידיעה על החיסיון העיתונאי המאוים מצטטת ענת באלינט את עו"ד משה נגבי אומר, כי "יש פירצה חמורה מאוד בחיסיון העיתונאי... העיתונאי נותר חסר הגנה". אבל הצורך בחקיקה, הפתרון המוצע בכתבה, מעלה בעיה אחרת.

כשבאים אנשים וגופים אשר עוקבים אחר ההתנהגות האתית-המקצועית של אמצעי התקשורת ושל אישי התקשורת, בהסתמך על חוקים וחקיקה משנית ותקנונים, העיתונאים טוענים כי אין להתערב בעבודתם. לכל היותר, יש לפנות אך ורק לבית דין פנימי וולונטרי כגון זה של מועצת העיתונות.

כשנוח להם, אין צורך בחוק. כשלא נוח, אזי יש לחוקק חוק. סתירה זו אין בה כדי לפאר את פועלם של עיתונאים מסוימים המנצלים את מעמדם כ"מגיני הדמוקרטיה" בעוד ציבור צרכני התקשורת הוא הסובל האמיתי.

ישראל מידד

שילה

2.20.2006

בשבע - 2.2.2006

סיקור מבוקר
מאת אלי פולק וישראל מידד
ד' בשבט תשס"ו / 2 February 2006

הטקס השנתי של הענקת הפרס הישראלי לביקורת התקשורת של אגודת 'לדעת' נערך השנה ביום רביעי, 18/1/06, דווקא בתל אביב ודווקא בבית סוקולוב. האולם היה מלא. בין הנוכחים היו אנשי תקשורת בולטים, עורכים, כתבים, נציבי תלונות, אקדמאים ואפילו כמה פוליטיקאים חשובים.

חתן וכלת הפרס היו ינון מגל, כתב ערוץ 10, וקרוליין גליק, כתבת ב-Jerusalem Post ומקור ראשון. הנ"ל מצאו לנכון לבקר קשות את התקשורת על תמיכתה העיוורת בתכנית ההתנתקות. האם בשנה הבאה יימצא עיתונאי ראוי לפרס על ביקורת נוקבת כנגד התקשורת, שעושה כרגע ככל יכולתה לעזור למדינה ללכת 'קדימה' בעוד כחודשיים?

בשנים שעברו שודר טקס הפרס בטלוויזיה בערוץ 33, ערוץ הכבלים של רשות השידור, בשידור חי. השנה פרשה רשת ב' של 'קול ישראל' את חסותה על הטקס, ובעקבותיו שידרה שני מושבים של דיונים בנושאים הקשורים לביקורת התקשורת בשעות 19.00 21.00 בערב.

איכשהו, החשיפה ב'הארץ', 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות' שאפה לאפס. נראה שהעיתונים האלה מדווחים על זוכי הפרסים רק כאשר הזוכה הוא 'אחד משלהם'. להזכירכם, באותה קומה מתקיים מדי שנה טקס הענקת פרס סוקולוב, כך שהמקום ידוע למדי, מוכר ואף נגיש ביותר לאנשי תקשורת. כאן תקשורת, שם תקשורת. כאן פרס, שם פרס. כאן ביקורת, ושם – אופס!

הרופא הש"ג מוצא להורג
מי שקורא יום יום את 'הארץ' יודע שכבר שבועיים מתנהל בו מסע חיפוש נרחב אחר האשמים במצבו של מר אריאל שרון. זה מתחיל בעמוד הראשון וממשיך בעמודים הפנימיים – כולל תמונות, גרפים והסברים מלומדים על מחלות ותרופות.

התחקיר העיתונאי של העיתון ראוי לשבח. העובדה שייתכן כי הרופאים הסתירו מהציבור (אולי אפילו במשך שנים) מידע רפואי חשוב אומרת דרשני. היא מהווה כתב אישום חמור לא רק נגד הרופאים והעיתונאים, שאולי ידעו ושתקו, אלא גם – ואולי בעיקר – נגד הסובבים את ראש הממשלה: אנשי לשכתו, חבר יועציו וחברי צוות החווה. אלה הם האנשים שכדי לא לפגוע במעמדו הפוליטי של ראש הממשלה הורו לרופאים להסתיר את המידע החמור על מצב בריאותו האמיתי.

יש לקוות שהנחישות וההתמדה של 'הארץ' לא תופנה אך ורק אל הש"ג, קרי הרופאים, אלא בעיקר אל נותני ההוראות, אלה שחשבו שחובה להסתיר מידע רפואי מהצבור.

ידיעות שאפשר לוותר עליהן
ממלא מקום ראש הממשלה משך את תביעת הדיבה שלו כנגד 'ידיעות אחרונות'. להזכיר נשכחות, שמו של אהוד אולמרט השתרבב בפרשת האי היווני, זה שסיפק לגלעד שרון כמה מאות אלפי דולרים.
אולמרט כראש עיריית ירושלים, לפי התחקיר של 'ידיעות', התבקש על-ידי דודי אפל לסייע לו, ובין היתר להזמין את ראש העיר אתונה לבקר בבירה. כך יכול היה אפל להוכיח שיש לו פרוטקציה, ושכדאי לעשות עמו עסקים. אולמרט, שוב לכאורה, היה אמור לזכות בתמיכתו של דודי אפל, והכוונה היא לא רק לתמיכה מוראלית.

מצד אחד, יש להניח שמנהלי העיתון נשמו לרווחה, אך מאידך גיסא, אולי המחיר של תביעת הדיבה זניח לעומת הרווח שבתביעה מתמשכת. תביעת דיבה של ממלא מקום ראש הממשלה נגד עיתון דווקא יכולה להעלות את תפוצתו. החמור בפרשה הוא העובדה שכנראה מר אולמרט לא מאמין בצדקת דרכו. הרי הוא יכול היה להגיש בקשה לדחות את הדיון בבית המשפט עד לאחר הבחירות, אך הוא העדיף למשוך אותו. העיתונות, כדרכה, שותקת ולא מוצאת לנכון לגנות את מר אולמרט.

'ידיעות אחרונות' כנראה עסוקים מדי בעניינים אחרים. ניר בכר, העורך לשעבר של השבועון שלהם, "7 ימים", תובע מהעיתון להחזיר אותו לעבודה לאחר שפוטר, ואף לשלם לו מיליון שקלים. מילא, זה קורה. אבל המעניין בפרשה הוא כי אחת העילות לפיטוריו, לטענתו של בכר, היא לא רק חוסר נכונותו להאדיר את שמה של חברת הכנסת מטעם 'קדימה', דליה איציק, אלא העובדה שאף פגע בשמה כשפרסם עליה כתבה בלתי מחמיאה. 'חטא' אחר הוא פרסום כתבה על השתלטות אנשי לשכת ראש הממשלה ובנו עמרי על מינויים למועצות דתיות.

אכן, זהו 'העיתון של המדינה' שהשחיתות, בצע הכסף ותאוות השלטון מנחים את דרכה בימים אלה. ואולי כמו במקרה של אולמרט, יחליטו ב'ידיעות אחרונות' שגם להם כדאי לוותר?

מבחן בוזגלו של הקבורה
ב-25/1/06, דווח ב'הארץ' כי ראש מועצה דתית לשעבר נעצר בחשד לקבורת מתים בניגוד לחוק, תוך "ניצול תפקידו". כדאי להיזכר שלא מזמן נחשד אדם נוסף בעברה דומה: נועם פדרמן הגיש תביעה כנגד ראש הממשלה שרון על אותו סעיף. אז זכה ראש הממשלה לתקשורת אוהדת, למרות שגם הוא לכאורה "ניצל את תפקידו". ואולי לראש המועצה הדתית שסרח קוראים בוזגלו? נראה שדין ראש ממשלה ודין ראש מועצה דתית איננו זהה במדינה שלנו.

פליטת פה פרוידיאנית
ביום ג', 17/1/06, סיפר מגיש מהדורת 'מבט' לצופים כי ראש הממשלה הורדם לצורך "ניתוח אשר נועד לשפר את נשמתו. סליחה, נשימתו". לנשום עמוק, כפי שאומרים.

תגובה לאתר של יואב יצחק

וכך פירסמתי:

מספר 106

משך שנים, בזמן כהונתו של אהוד אולמרט כראש העיר ירושלים, פירסמו המקומונים "כלהעיר"ו"ירושלים", לפעמים בהבלטה יתרה, לפעמים בפינות קבועות, כתבתות קשות וחריפות נגד אולמרט, התנהלותו, השיגיו ותפקודו. חומר רב היה שם (לתשובמת לב תחקירני הליכוד והעבודה, אגב). אז היה בסדר לתקוף אותו, לדווח על העתירות של התנועה למען איכות השלטון בפרשת ימק"א ועוד. והיום, שה, שטיל, מאכט ניט קין גרידר, ובתרגום מהאידיש: שקט, אל תעשה רעש. כפי שאומרים, הנזק הכי גרוע שכלי תקשורת יכול לגרום הוא ע"י שלא לפרסם.

תגובה לדני בלוך

אנא, תלחצו כאן.