8.04.2006

מגויסים יותר מצה"ל הטור החדש של בשבע

מגויסים יותר מצה"ל
אלי פולק וישראל מידד


גם הפסימיים ביותר, ואולי גם הציניקנים מקרבנו, לא יכלו לחזות מפלה גדולה יותר מבחינה צבאית, דיפלומטית ואסטרטגית מזו שאנו צופים בה בימים אלה, שבהם מלאה שנה לביצוע גזירת הגירוש מאדמת ארץ ישראל.

מהאזנה, מצפייה ומדיווחים שנקלטו במשרדי 'לדעת', ברור שהתקשורת הישראלית הצליחה להתגייס הרבה יותר מכוחות צה"ל כדי להסתער על המטרה המשותפת לרוב חבריה ואישיה: מניעת ניצחון צבאי, ובעקבותיו ניצחון מדיני. שוב, המיקרופון והמצלמה מהווים אמצעי לחימה בידיהם
ובפיהם.

הרכבי הדיונים אינם משקפים את המציאות הפוליטית. למעט יוצאים מן הכלל (כגון התנפלותו של מוטי קירשנבאום על ח"כ בארכה ביום ב' שעבר), דוברים המנסים לשכנע לכיוון מסוים נקטעים, בעוד אחרים מורשים להמשיך ולהפחיד מ"הבוץ הלבנוני".
רק לפני שלושה שבועות העזו ירון לונדון, ארי שביט ואחרים לתקוף את ההיגיון שמאחורי תכנית ההתנתקות, והודו שהם טעו לגבי התפיסה של נסיגה חד-צדדית, ועוד יותר לגבי האמונה המושרשת בשמאל שניתן להגיע לשלום עם הערבים. אבל בשבוע האחרון כולם, להוציא כמה פרשנים-אורחים שבטעות הסתננו למסך, משדרים אימה ויראה מהבוץ הלבנוני. שלא נסתבך.

לפני קצת יותר משבע שנים, ארגון קיקיוני ללא גב ציבורי אבל עם גב תקשורתי חזק, בדמותן של ח"כ שלי יחימוביץ' (אז ב"קול ישראל" ומצביעת רק"ח, כהודאתה) והכתבת הצבאית של אותה תחנה, הצליח לסבך אותנו בבריחה חפוזה ומבישה מלבנון. ואילו כיום לא שואלים את הנשים של אז את השאלות הקשות והנוקבות המתבקשות.

והיום, מנשה רז, אמנון אברמוביץ', אלון בן-דוד ואחרים חוזרים על המנטרה דאז. אם ניתן לתקשורת הזו להכתיב שוב לנו, לממשלה ולח"כים את דרכנו המדינית והביטחונית, אנו נהיה האשמים בקטסטרופה הבאה.


שנה אחרי הגירוש


שנה מהגירוש מחבל עזה וצפון השומרון, דומה שהלקחים התקשורתיים לא הופנמו על-ידי מתנגדיו. מועצת יש"ע והפוליטיקאים פשוט לא עשו את חשבון הנפש הראוי ולא הסיקו את המסקנות המתבקשות. הם נכשלו בגדול, ולכן מחובתם לקחת אחריות, ללכת הביתה ולפנות את מקומם לאנשים אחרים, צעירים, בעלי חזון, מעוף ויוזמה.

נפרט כאן כמה מהכשלים התקשורתיים שלהם: מועצת יש"ע דאגה לכך שהציבור הכללי יבין שהמאבק הוא בעיקר של ציבור שומרי המצוות. היא לא פנתה לרחוב הרוסי, לא שיתפה בדיוניה ובהחלטותיה מנהיגים שאינם שומרי מצוות, ולא אפשרה להם ליטול חלק פעיל בהנהגת תנועת המחאה. האם הלקח נלמד? לא ולא. לאחר שנה, העלונים המבשרים על טקסים לציון הגירוש שוב מדברים בעיקר לקבוצה הדתית, מדגישים את התפילות. אין אפילו ניסיון לעניין ולעורר את הציבור הכללי להשתתף בטקסים אלה.

מערכת ההסברה של מועצת יש"ע כשלה. בחוכמה, הם העסיקו כדוברת את אמילי עמרוסי, שניסיונה התקשורתי רב ומגוון והופעותיה בציבור מעוררות אמפתיה – ולא במעט משום היותה אישה. אך כלים אמיתיים לנהל מחלקת דוברות והסברה לא נתנו לה. אין אנשים שתפקידם ליצור קשר עם התקשורת הזרה. אין למועצת יש"ע דף בית באינטרנט! ראשי המועצה נמנעו בצורה מודעת מלהקים רשימת תפוצה באינטרנט, שדרכה ניתן יהיה להעביר ולקבל מידע.

הון עתק הושקע בארגון הפגנות, אך הכסף המועט יחסית הדרוש לפעולות פשוטות של הסברה ותקשורת אינו בנמצא. ראשי המועצה לא מצאו לנכון להקים מחלקת מעקב רצינית לנעשה בתקשורת, שתאפשר תגובות בזמן אמת. ראשי מועצת יש"ע לא הפנימו את העובדה שאנחנו נמצאים במאה ה-21 ויש כלים חדשניים שמאפשרים פעולה תקשורתית חכמה ואפקטיבית.
הביקורת החריפה מופנית גם כלפי פוליטיקאים. עברה שנה מאז הגירוש, ומה הם עשו? לא הרבה.

האם הם ניסו לעזור בגיוס משאבים למען תנועות חוץ-פרלמנטריות שבאפשרותן לפעול ביתר קלות במישור התקשורתי? לא.
האם הם הפנימו את הכוח האדיר של האינטרנט ושל רשימות תפוצה אינטרנטיות כדי להנהיג את הציבור שלהם? לא.
האם הם מנצלים בצורה שיטתית קבוצות חוץ פרלמנטאריות כדי לעקוב אחר הנעשה בתקשורת? לא.

האם הם משתמשים בכוחם הפרלמנטרי כדי לשתף פעולה עם תנועות חוץ-פרלמנטריות ולהעלות על סדר היום הפרלמנטרי והציבורי נושאים בוערים כגון מעצר של חפים מפשע, פעולות בלתי חוקיות של כוחות הביטחון כלפי יהודים ועוד? לא.
האם יש אורות? בוודאי. למשל, גופים שונים למדו שאין מקום לאפשר לתקשורת הכללית להשתלח בהם. נציגי היישוב היהודי בחברון אינם עוברים בשתיקה על הוצאות דיבה עליהם ואף מנצחים בדין. יש להניח שתוצאה דומה תתקבל בעקבות ההשתלחויות של יואל מרש"ק במתנחלים ותומכיהם. ישנם צעירים רבים שמבינים את העניין ועושים מאמצים, כל אחד בדרכו, כדי ליצור תקשורת אחרת הוגנת יותר.

אך בסופו של יום, המנהיגות שכשלה בגדול בשנה שעברה לא השכילה לפנות את מקומה למנהיגות צעירה יותר, רעננה יותר, כזו שמבינה טוב יותר את נפש האומה. איך ייתכן שמנהיגות כה כושלת אינה מתחלפת?

יש לכך סיבה טובה. למזלם, התקשורת הכללית אינה מבקרת אותם, ואילו התקשורת הלאומית נמנעת מלבקר אותם. מועצת יש"ע מעולם לא נדרשה לתת דין וחשבון מפורט על הכנסותיה והוצאותיה. תקשורת הימין איננה דורשת מהנבחרים דין וחשבון על פעילותם. גם אין ביקורת תקשורתית עצמית ראויה לשמה בתוך הימין. חוסר הביקורת הזה הוא אולי הכלי החזק ביותר שיש לשמאל במאבקם נגד השפיות. הגיעה העת לשים לו קץ. ואולי טור זה מהווה סנונית ראשונה?

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם תגובות לפרסום [Atom]

<< דף הבית