7.26.2007

ועוד מכתב שלא פורסם בהארץ

בתגובה לרשימה "לאן נעלמה המתינות הדתית" מאת יאיר שלג, "הארץ", 26.6.07


הרשימה כוללת, ובצדק, הערכה חיובית לפועלו של הרב חיים דוד הלוי ז"ל בתחום ההלכה, על פסקים ייחודיים מתוך גישתו הליברלית והמודרניסטית וזאת, בעקבות ספר חדש שיצא לאחרונה עליו. על כן, יש לשאול שאלה איך ייחשב הרב הלוי ע"י שלג או ע"י עורכי הספר בנושא הר-הבית.


לפי ספרו של נדב שרגאי, "הר המריבה", הרב ח"ד הלוי פירסם במאמר "המקומות הקודשים – מהותם והלכותיהם" את דעתו כי "מוטלת החובה על המוסמכים לכך...לעשות כל מאמץ אפשרי לקבוע את המקום אשר בו היה המקדש בנוי...[ו]יש להתיר ואף לעודד את כניסתם של ישראל לאותו שטח מותר" (שם, ע' 69). להבנתי, הרב הלוי הוא נאמן לגישתו הליברלית בשני אופנים. ראשית, לא הרבנות הראשית תקבע אלא כל רב ורב כי יש מחלוקת לגבי עצם הקדושה כמו גם מהם התחומים השונים בתוך המתחם ואיפה הם. ושנית, גישה ליברלית באמת היא שיש להתיר ליהודים, גם על פי חוק המדינה דהיינו, חוק השמירה על המקומות הקדושים, להיכנס ולהתפלל בצורה חופשית.


אם הרב הלוי משמש מופת לרב מקובל גם על חילונים, אזי גם הכרעתו בעניין הר-הבית צריכה לשמש דוגמא ליישום למעשה.

מכתב שלא פורסם בהארץ

בתגובה לידיעה "מסתמן: חוק שיאפשר להשכיר שוטרים לגורמים פרטיים" מאת שחר אילן ("הארץ", 11.7.07)


האם עלי להבין מכך שתהיה אפשרות לארגונים המפגינים נגד מדיניות הממשלה, נגיד, בתחומי ההתיישבות, החברה או זכויות הפרט, לשכור שוטרים, ובמיוחד אנשי יחידת הסיור המיוחדת (יס"מ), כדי להגן על עצמנו מאלימות משטרתית של מכות, דחיפות, תפיסות-חנק מסביב לצוואר, קריעת ניחריים, פיצוץ גלגלות, שילוח ידיים למקומות מוצנעים, רמיסה בסוסים דוהרים, התזת גז מדמיע ללא-אבחנה ועוד, פעולות שלעתים-יותר-מדי מבוצעות יל-ידי שוטרים, ובמיוחד מאנשי היס"מ?

רשימה שלי שנדחתה גם בידי הארץ וגם בידי ידיעות

הר הבית יהיה בידינו

על הנציב הרומי טיניוס רופוס ( "טורנוסרופוס הרשע" בפי חכמי ישראל דאז) שלאחר מרד בר-כוכבא מונה כשליט על ארץ יהודה, נאמר "חרש רופוס שחיק עצמות את ההיכל" (ירושלמי תענית פרק ד ה"ה). והנה, בשבועיים האחרונים מתנהלות עבודות עפר על הרמה המוגבהה, שם מוצב בניין כפת הסלע וששם גם מקום בית המקדש. הושמעה מחאה שעבודות אלה, אם זכו לאישור של הגורמים האחראים, אינן מלוות בפיקוח מדעי צמוד על מנת להבטיח שמצד אחד אין פגיעה בממצאים ארכיאולוגים ומצד שני, שאם מתגלים ממצאים כאלה, שלדבר יתן פירסום ושוב לא נצטרך לתור ולחפש אחרי ערמות של עפר הפזורים מחוץ להר-הבית כדי לאסוף אותן ולהעביר אותן דרך המסננות כדי למצוא מטבעות, כלי נשק, חרסים ועוד עדויות על עברו היהודי של המקום.


בחודש אייר השנה, ציינו ארבעים שנה לאיחוד העיר ובשבוע הזה נציין 1937 שנה לחורבן הבית השני. לאחר החורבן הראשון בידי נבוכדנאצר וההגליה לבבל, שבו יהודים למולדתם ובנו מחדש את המקדש. בימי החשמונאים, שבו יהודים וקידשו את מקום המזבח כדי להכין את המקום לעבודה. כך גם לאחר החורבן בימי מרד בר-כוכבא. לא כן בימינו, לא עד תש"ח ולא אחרי תשכ"ז. במקום קדושת המקדש, ממשלות ישראל ביקשו לקדש מדיניות של "סטטוס-קוו". אמנם התקבל חוק שמירת המקומות הקדושים שבו מקודשות הזכויות לגישה חופשית ושל אי-פגיעה ברגשות בני הדתות למקומות הקדושים שלהם, סעיף 2 לחוק, שאף כולל מאסר של שבע שנים לאדם "המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת", אך היתנו כל זה בהתקנת תקנות בידי שר הדתות. ולמרות שהחוק קובע שהוא רשאי בלבד, ולא חייב, להתייעץ עם נציגים של בני הדתות הנוגעות לדבר, הרי מאז ועד היום שום שר הדתות לא מצא את הדרך להתקין תקנות מתאימות. ראש הממשלה אולמרט הכריז בכנסת בישיבה החגיגית ביום ירושלים ש" ירושלים לא מבחינה בין הצבעים, בין הדתות, בין המעמדות " אבל אנחנו יודעים שהאמת במציאות רחוקה מקביעה זו.

כל הרכבי בית המשפט העליון ביושבם כבית דין גבוה לצדק לא הושיטו שום סיוע, לא משפטי ולא של צדק, לעותרים הרבים שפנו אליהם על בסיס החוק החילוני של מדינת ישראל הדמוקרטית במשך ארבעה עשורים. על מנת להימלט מהכרעה ולאשפר להם להתעלם מהחוק, השופטים המכובדים המציאו מונח חדש בלקסיקון המשפטי: "רגישות". המקום "רגיש" ולכן, בוודאי שתפילה או סימני פורקן אחר, של יהודים וגם נוצרים יש להזכיר, לא ייערכו שם אף לא בפינה הנידחת ביותר. גם לא קריאת תהילים או אמירת קינות ביום תשעה באב.

ומדוע המקום "רגיש"? הוא "רגיש" כי השופטים מקבלים בהבנה שהתגובה הטבעית של המוסלמים תהיה אלימה ומתפרעת. אבנים יעופו מעל לכותל המערבי על מתפללים יהודים למטה. ואם אהוד אולמרט, כראש העיר ירושלים, יפתח פתח למנהרה שאיננה תחומי הר-הבית, אזי הם יהרגו שוטרים וחיילים. וכאשר חבר כנסת אריאל שרון יסייר במקום, חברי כנסת ערבים יצעקו עליו וינסו להתנפל עליו ויעודדו מעשי רצח בהתנהגותם. כל זה השופטים מקבלים בהבנה כמו גם בניה בלתי-חוקית מעל ומתחת לקרקע.

השלטון הנאור של המשפט הישראלי מקבל בהבנה ובהסכמה את השלטת השלטון הטאליבני של גורמים מוסלמיים ההורסים, המשחיתים והפוגעים בכל דבר המזכיר את עברו היהודי של האתר. הרי עראפאת בעצמו ניסה לשכנע את הנשיא קלינטון בועידת קמפ דייויד השניה שבית מקדש יהודי לא היה בהר-הבית אלא באזור הר ציון או בשכם. אין לנו אלא לתהות האם לשופטים הללו "רגישות יהודית" כי הרי על "רגישות דמוקרטית" כנראה שאין להם.

תנועת המחאה למען זכויות יהודים בהר-הבית, על כל קבוצותיה, ארגוניה ופלגיה, היא תנועה דחויה וחסומה. האליטות הפוליטיות, התרבותיות והתקשורתיות עושות ככל שעולה באפשרותן ובכוחן לנדות ולהכתים את פעילותה של התנועה ("קיצוניים", "סהרוריים" ו"משיחיים") מחד ומאידך, חוסמים את דרכה לקבל צדק ומשפט על פי הכללים הנהוגים כלפי כל מגזר אחר, יהודי ולא יהודי.

אך התנועה שורדת. הר-הבית של העבר ושל העתיד מושרש יותר מדי עמוק בתודעה היהודית כדי שהדחיה והחסימה תצלחנה. במגזין הנחשב של הניו-יורק טיימס ביום ראשון של 6.7 השנה, אמרה שר החוץ לבני: "הישות שלי באה מתוך הקשר ביני לבין הר-הבית. זהו הקו המקשר; הוא בא מירושלים". הכרה בלתי-ניתנת לעקירה כזו היא ביסוד ההוויה היהודית ושום סטטוס קוו או דמות כמו טיניוס רופוס לא יוכל לה. הר-הבית יהיה בידינו.

תוויות:

7.23.2007

אמירת איכה בתשעה באב בשילה


בבית הכנסת רמת שמואל בשילה

תוויות: , ,

7.22.2007

ט"ו באב בשילה

תוויות: ,

7.17.2007

מצאתי הסכמה עם הכותבים בעיתון הארץ

עם הכותבים מכתבים לנערכת אם לדייק

מימון רשות השידור

אילו היתה רשות השידור נושאת את עצמה ללא צורך במימון ציבורי ולולא הטילה על הציבור כולו לשלם לה מס שנתי על "תרומתה הגדולה" לתרבותנו התקשורתית, לא היתה סיבה שלא תמשיך להתקיים. אך אין סיבה שאזרחים מעוטי הכנסה, שבקושי יכולים להרשות לעצמם ללכת לקולנוע לפעמים ואינם יכולים לעמוד במחירי כרטיסים להצגות תיאטרון, ייאלצו לשלם מס לגוף האנכרוניסטי הזה.

אין כל סיבה שרשות השידור לא תתנהג ותנוהל כמו הערוצים המסחריים למיניהם, שכן בלאו הכי חלק מרשתות הרדיו שלה הן מסחריות והערוץ הראשון של הטלוויזיה משדר יותר מדי משדרי חסות, שההבדל בינם לבין פרסומות מסחריות רגילות קטן ביותר.

דני לשם

תל אביב

*

בתגובה על "רשות השידור יוזמת העלאת האגרה ודורשת רשימת מנויי הכבלים והלוויין" מאת הדר חורש ויעל ולצר ("הארץ", 12.7)

אגרת הטלוויזיה היא המס המקומם ביותר, ולמעשה שוד ציבור המבוסס על החוק. אינני מבין מדוע עלי לשלם את האגרה: קניתי מכשיר טלוויזיה תוצרת המזרח הרחוק, וכמובן שילמתי מס קנייה. אולי היה אפשר להצדיק את המס למשתמשים בערוצים של הטלוויזיה הממשלתית, אבל בקושי.

אינני צופה בתוכניות טלוויזיה ממשלתיות כי אני מחובר לכבלים ומשלם לחברת כבלים יותר מ-2,000 שקל בשנה. כל משפחתנו רואה רק תוכניות בערוצים מרוסיה. על ערוצים ישראליים היינו יכולים לוותר, אך איננו יודעים איך. נראה לי מוצדק שמדינה תגלגל את המס של אגרה במקרה כזה לחברת הכבלים.

יש הרבה משפחות ובודדים שבעידן של משבר כלכלי ואבטלה גבוהה אינם יכולים לרכוש טלוויזיה וגם לשלם מס, אגרה. כך נמנע מהם לצפות בחדשות, לקבל עדכונים ומידע על זכויותיהם וכו'. גם לא ברור מדוע מכל מקורות המידע והידע נבחרה הטלוויזיה כמקור לפרנסתם של מאות עובדי רשות השידור. מדוע צריכים עניים לפרנס את עובדי רשות השידור, במקום לאפשר לרשות השידור להתקיים על חשבון אגרת רדיו ברכב שתיגבה מהעשירים יותר ומשידור פרסומות בערוצי תקשורת ממשלתיים.

מיכאל דייצ'ב

ירושלים

תוויות: , ,

7.12.2007

פיסת היסטוריה

בשנת 1966 באתי ארצה להשתתף בתוכנית המכון למדריכי חוץ לארץ של מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית.

כבית"רי עברתי את תקופת ההכשרה במושב אמציה בחבל לכיש ואני חושב שהעליתי כאן תמונות מאותה תקופה.

אבל הנה עוד סיפור. בליל יום העצמאות תשכ"ז - 1967, אנשי פת"ח פרצו את גדר הישוב והניחו פצצה שהתפוצצה ואם אינכם מאמינים לי הנה הקטע מעיתון מעריב כפי שהתפרסם אז



ואיך העברית השתנתה.

לא חבלנים כמו אז אלא מחבלים

-------------
אם התמונה לא מספיק קריאה אבל ללחוץ או לקלקקלק עליה כדי להגדיל אותה

תוויות:

תלונה - תשובה - תגובה

הנה תלונה שהגשתו, תשובתו של אלישע שפיגלמן ותגובתי:

במהדורת "מבט" ביום שלישי בערב, דנו בפרשיית המעקב אחר "ה'" אשר התלוננה נגד השר חיים רמון. הכתב אורי כהן-אהרונוב השתתף באולפן והביא עובדות והערכות וקבע שנעברה עבירה של הטרדת עד. במסגרת כתבה מצולמת צפינו בתגובתו של החוקר הפרטי וייצמן, דומני, המכחיש שנעברה עבירה. ואז, הובא לאולפן "פרשננו" משה נגבי כדי לחזור על הטענה של הכבת אהרונוב ולהוסיף עוד עבירה שכביכול נעברה, לכאורה.

אני מתלונן על כך שראשית, לא היה צורך להטריד את מר נגבי ולהטריח אותו לאולפן ובהחלט מנחה התוכנית, מר יעקב אחימאיר יכול היה בקולו להוסיף את תרומתו המלומדת של מר נגבי בקריינות. ושנית, אם כבר מביאים עורך דין להביע דעה, מדוע לא דאגה מערכת התוכנית להזמין עוד פרשן שיש לו דעה אחרת? איפה האיזון? איזון אינו רק עניין של השקפה פוליטית אבל גם בפרשנות של נושאים. הרי בתוכנית לאחר מכן, "פוליטיקה", טען יו"ר איגוד החקורים הפרטים, בתקיפות, ששום עבירה לא נעברה ואני מניח שיש מספיק עורכי דין מלומדים שמחזיקים בדעה הפוכה של מר נגבי. אם השידור הציבורי נועד לתרום לשיח הציבורי ובגיבוש הדמוקרטיה, אזי יש לשמור על איזון וגיוון.

==============================

לישראל מידד שלום רב,

בדקתי את תלונתך ומצאתי שאין לה שחר ומוטב שלא נכתבה משנכתבה.

הכתב אורי כהן אהרונוב לא קבע שנעברה עברה אלא אמר בהתייחסו למעשי החוקרים "אסור להם לחקור עד, וכאן הייתה השגיאה שלהם...".

ואילו הפרשן לענייני משפט של רשות השידור משה נגבי סייג את כל דבריו באומרו שהכל תלוי בתשובה לשאלות אם הייתה הטרדה ואם הייתה כוונה להביא לכך שה' תחזור בה מעדותה.

כלומר גם הוא לא קבע שום קביעה מוחלטת לגופו של העניין אלא ביקש לדבר על המשמעות החוקית של המעשה אם יתברר שנעברו עברות.

בעצמך העדת שב"מבט" הובאו דבריו של החוקר הפרטי עצמו שדחה את ההאשמות וב"פוליטיקה" שוב הובא נציג החוקרים שקבע שלא נעברה שום עברה.

כלומר רשות השידור שמרה על האיזון ונתנה ביטוי לשני הצדדים בדיוק כמו שנדרש בחוק ובכללים. האיזון נשמר הן באותה תוכנית והן לאורך הערב.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: האגודה לזכות הציבור לדעת

================================

לאלישע שפיגלמן
ממונה על קבילות הצבור

תודה רבה על התייחסותך המהירה, הבדוקה והמבוססת.

קודם כל, שמחתי לראות שאמש, הובאו דבריו המאזנים את הרושם - ואני מתקן את עצמי מלשוני בתלונה כאילו מה אהרונוב ומר נגבי דיברו עובודת - המרשיע מהלילה הקודם של המשפטן גרוס מחיפה
כנראה שבכל זאת עורכי המהדורה הרגישו שיכלו לעשות יותר למען האיזון

אינני מבין את ההבדל שאתה מאבחן בין אסור לבין עבירה ואני חושב שאם כתב אומר אסור אז צרכן תקשורת מצוי מבין בקונטקסט של דיווח מפי כתב משטרה שנעשתה עבירה

לגבי יתר הערותיך אני מקבל אותן ושוב מודה לך על טיפולך בתלונה

בהצלחה בתפיקדך החדש ואני בטוח שלראות את המסך דרך עיניים של צרכן תקשורת תהיה חוויה ייחודית

ישראל מידד

תוויות: , , ,

7.11.2007

נדביה בלבנון

בננו נדביה שירת במלחמה בלבנון לפני שנה

על האכזבה לא נדבר

שלשום פרסם ידיעות אחרונות תמונות אשר צולמו בידי חיילים והנה נדביה מופיע באחת מהן

תוויות: ,

מכתבי היום במוסף ספרים של הארץ

האם הביקורת אמינה יותר כשהיא מופיעה בספר?

רשימת הביקורת של עמיה ליבליך על ספרו של יגאל סרנה ("סימן אזהרה לחברה שדעתה משתבשת", "הארץ, ספרים", 27.6) היתה יכולה היתה להיות יותר מועילה אם ליבליך היתה מתייחסת לכמה מן השאלות הבאות: האם אי-הסתרת "נקודת המבט שלו או המחנה שאליו הוא משתייך" דיה לפטור את סרנה מן האפשרות שחוסר-האובייקטיביות שלו, קרי התמסרותו האידיאולוגית, פוגמת באמינות הספר או באמון של הקוראים בספרו, או האם נתון מקובל הוא שנוכחותנו באזורי יש"ע רעה, מרושעת וחוטאת ללא בדיקה נוספת? האם דיווחיו העיתונאיים של סרנה על מפעל ההתיישבות ביש"ע, שחלק מהם זכו לביקורת על ניסיון מאומץ להשחיר דמויות ומעשים של יהודים הגרים באותם אזורים, הופכים ליותר אמינים ורציניים כעת, שהם נכללים בספר עם "חיי-מדף", ולא נקראים מתוך נייר שזורקים אותו אפילו לפני תום אותו יום שבו הם מופיעים?

והיא יכלה להתאונן על כך, כמוני, על שהאזרח הישראלי אינו זוכה לגיוון או ריבוי דעות בכל הקשור לאותו מפעל ציוני, כי התקשורת הממסדית, גם הממלכתית וגם המסחרית, הבטיחה שכל סיפור יזכה לשמץ של הטלת-דופי, ספק או קלון במידה גדולה או קטנה.

כמו ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, "אדוני הארץ" לפניו, גם סרנה קובע דפוס ספרותי: במקום מחקר מלומד, ההתיישבות ביש"ע נדונה אך ורק בידי עיתונאים ובעלי-טורים, שגם אם יש להם תרומה חשובה להבנת האירועים, הגישה שלהם לוקה וגורעת.

ישראל מידד

שילה

תוויות: , , , ,

7.06.2007

הטור האחרון שלנו בשבועון בשבע

לא עושים חשבון

מאת אלי פולק וישראל מידד


האכזבה התקשורתית מעסקת הטיעון של קצב , גרמה לכתב ערוץ 1 לנפח את מספר המפגינים בכיכר לממדים מופרכים ●במבדורות החדשות לא חשבו לחסוך מהמאזינים את תיאוריה הבוטים של א'.

כל הכבוד ליועץ המשפטי לממשלה מזוז. הוא הצליח להפתיע את חכמי התקשורת. הם ציפו לדמו של הנשיא לשעבר המושלך לכלא בגין עברת אונס. היועץ, בעזרת עסקת הטיעון, ממש לא פעל כצפוי, וכידוע, אין עברה גדולה מזו.

התקשורת התעשתה במהירות. היא התחילה במסע של עליהום על היועץ, קראה להתפטרותו, וכל זאת בלי לדעת מה באמת היה בחומר הראיות. וכך, רשות השידור הממלכתית ארגנה הפגנה 'ממלכתית' בכיכר רבין בשבת. המארגנים לא נאלצו להוציא הון עתק על שלטי חוצות, רשות השידור הממלכתית נתנה להם פרסומת חינם.

גם כאשר התברר שההר הוליד חתלתול, לא התבייש הערוץ הממלכתי לבלף: "200 אלף מפגינים", הודיע הכתב מאזור האקשן. ואילו באולפן, דליה מזור איננה מאמינה, ושואלת את הכתב: אולי התכוונת ל-20 אלף? אך הוא ממשיך בשלו: "הכיכר מלא לגמרי והקהל ממשיך לזרום. 200 אלף איש", הוא מכריז. טוב, אנו יודעים שבאמת לא היו שם יותר מ-20 אלף איש, אך המצחיק ביותר בסיפור הוא שיש מישהו ברשות השידור שחושב שהציבור עדיין מתייחס ברצינות לישראבלוף סביב מספר המפגינים בכיכר רבין. כמו ביותר מדי נושאים, העובדות אינן חלק מהמידע התקשורתי.

ובשולי הדברים, מדוע זוכה אורלי בחיסיון (היא קראה לעצמה בשידור חי אורלי, אז נראה שגם לנו מותר)? ודאי שיש מקום להגן על נשים מתלוננות, ולאפשר להן חיסיון בעדותן במשטרה ובבית המשפט. אך כאשר הן בוחרות לקיים את המשפט בפני הציבור, לא נשארת להן עילה לחיסיון. לא ייתכן שצד אחד יוכל לשמור על אלמוניותו, להאשים צד שני במסיבת עיתונאים במעשים קשים ועדיין לשמור על חסיון. ועוד שאלה שלא נשאלה: האם יתכן שעל מר קצב הופעלו לחצים כדי להבטיח את תמיכתו בתכנית הגירוש של שרון?

פורנוגרפיה בשידור

לא, אין כוונתנו לתמונות אלא למילים. מילא, נתנו לאורלי אולפן פתוח, אבל בהמשך המהדורות הבאות הרבות מאוד, ברדיו וגם בטלוויזיה, לא יכלו להצניע במקצת את הביטויים והתיאורים? הרי אף א' ציינה שיש לה אחיינית צעירה, והיא לא יכולה להגיד את הכול.

ולא לכולנו יש אחייניות, אחיות ובנות, שעורכי החדשות לא יכלו להתחשב בהן?!

הומניסטים, ליברלים

בבוקר של יום שלישי, 26 ביוני השנה, שודרה התכנית 'המקצוענים' בערוץ 10. בין היתר, התקיים דיון אודות הנושא החשוב, שהוא הריונה של לריסה ט', היא אשתו של יגאל עמיר (האם יקרה משהו אם נכנה אותו 'המתנקש' במקום 'הרוצח'?).

המתדיינים היו מוטרדים משאלה כבדה למדי: במידה והעובר הוא זכר, אם ייערך טקס ברית המילה בין כותלי הכלא. אייל גפן, שהתארח בתכנית, ממש לא היה יכול לעצור בעד עצמו, והתפרץ לדיון בהצעה שאכן יערכו לתינוק ברית מילה, אך על המוהל "לחתוך, אבל לחתוך".

איננו יודעים אם חוק ההגנה למחוסרי ישע מתייחס למקרה כזה, אבל שכך יציע איש משכיל, הומניסט וליברלי?! להתעלל בתינוק בן שמונה ימים, פיזית ונפשית? תארו לעצמכם אם איש המחנה הלאומי, נגיד פרופ' לרפואה, היה מציע שבנו בן ה-13 של מרוואן ברגותי (ואין לנו שום ידיעה שאכן יש לו בן כזה), שיגיע זמן מילתו, יובא לבית הכלא ושם יבוצע בו ניתוח דומה? דבר כזה היה מתקבל בשידור? בטורי הביקורת בעיתונים? בתכניות כמו 'תיק תקשורת'? לא, הוא לא היה מתקבל. אבל לגבי בנו האפשרי של יגאל עמיר מותר הכול, כי "לא נסלח, לא נשכח" (ותודה לי"ב)

מה שהתקשורת לא מספרת

על עו"ד חנן מלצר הוכרז בקולי קולות ובטורי טורים כי הוא עורך הדין הראשון שהתמנה לכס בית המשפט העליון מהמגזר הפרטי. נכון? לא נכון.

כפי שסיונה כהני פרסמה במכתב למערכת 'הארץ', אביה, דוד גויטין שלא בא מתוך מערכת המשפט, התמנה לבית המשפט העליון ב-1953, עד 1961. ואם כבר בחנן מלצר עסקינן, כמה אמצעי תקשורת הבליטו את העובדה שרק עד לפני כשלוש שנים עמד בראש ועדות ומנגנונים פנים-מפלגתיים של מפלגת העבודה? שכבר כסטודנט היה פעיל מרכזי בתא הסטודנטים במפלגת העבודה, ובשנת 1996 התמודד כמועמד לכנסת בבחירות המקדימות? ושאף שימש כיועץ משפטי חיצוני לחברת החדשות של ערוץ 2? האם איש הליכוד יזכה לשקט תקשורתי כזה?

תום עידן בניהו

כתבה מפורטת על עידן בניהו כמפקד גל"צ הופיעה בעיתוננו לפני שבוע. בשולי אותה כתבה, ובתגובה לכמה מחמאות שקיבל בניהו, רצינו להזכיר פרטים אחדים. עובדה היא שמספר הדתיים בתחנה ירד בצורה משמעותית, פחות מ-20 בתקופה של 6 שנים. תירוצים אפשר תמיד לחפש, אך העובדות מדברות בעד עצמן.

ד"ר זאב דרורי, מפקד גל"צ הקבוע שקדם לבניהו (טוניק היה מפקד זמני), הביא תריסר שומרי מצוות תוך שנתיים. ובאשר לתוכן, השידורים מתחילים עם מיכה פרידמן, ממשיכים עם רפי רשף, לאחר מכן שעתיים עם רזי ברקאי ובצהרים יעל דן. שידורים אלה מתאזנים בשידור בין 11 ל-12 בצהרים על-ידי אורי אורבך ועירית לינור, או זוג דומה. ביומן הערב ירון וילנסקי ובשמונה חדשות ערוץ 2, ואף בתכניות למאזינים, שלושה מתוך ארבעה מנחים שייכים למחנה ה'נאור'. בין לבין ישנה אוניברסיטה משודרת שמאלנית ליברלית עם אנשי רוח ענקיים מהסוג של פרופ' זאב שטרנהל, שסובלנותו ידועה ברבים ועוד.

נכון, דודו אלהרר נותן תכנית שבועית, ופרנס מביא פסוקים. איזון למופת. מה לעשות, גל"צ של בניהו נשארה מעוז השמאל הליברלי.

בשם אומרם

"ב-26 ביוני 2007 השמיעו הטבלואידים הישראליים קול אחר... בעקבות מניפולציה רגשית מתוחכמת של האויב, הם העמידו את עמודי השער שלהם לרשות אלה המצדדים בכניעה בלא תנאי לטרור... בעיית העומק שנחשפה השבוע אינה רק בעיה תקשורתית. השבר אינו רק השבר של 'העיתון של המדינה', אלא שבר של המדינה-של-העיתון..."

ארי שביט, 'הארץ', 29/6/07

פרידה

טור זה מגיע לקיצו לאחר 35 מאמרים שהתפרסמו במשך למעלה משנתיים. הוא יוחלף על ידי טור תקשורת שבועי שאי"ה נמשיך לתרום לו, אך בצורה אחרת. אם הצלחנו ולו במידה מועטה לשפוך אור שונה ומקורי על הסוגיות התקשורתיות הבוערות, הרי שבאנו על שכרנו. תודתנו נתונה לכם קוראינו היקרים, לעורכי 'בשבע' ול'אגודה לזכות הציבור לדעת', אשר ללא עזרתה לא היינו מצליחים לחשוף בפניכם את האמת שרבים מדי מנסים להסתיר.

תוויות: , , , , ,

ועכשיו הדיווח על משי-זהב

כאן

היכן נפגשו משי-זהב ורה"מ הפלשתיני?


תושב יש"ע ראש ממשלת החירום הפלשתינית סלאם פיאד וראש זק"א יהודה משי זהב הרקע: "מלחמת האזרחים" מבולבלים? היכנסו והבינו

מאת: רותי אברהם

מפגש ייחודי. ראש ממשלת החירום הפלשתינית, ד"ר סלאם פיאד ומנכ"ל ארגון זק"א, יהודה משי זהב, נקלטו לעין המצלמה כשהם נפגשים. מדובר במפגש שהתקיים במהלך קבלת הפנים לרגל יום העצמאות האמריקני, ה-4 ביולי, בקונסוליה האמריקנית.

ראש תוכניות חינוכיות במרכז בגין בירושלים ומי שצילם את התמונה, ישראל מידד, שהשתתף בקבלת הפנים כנציג אזרחי ארה"ב המתגוררים ביש"ע, סיפר ל-Nfc על המפגש. לדבריו, מיד לאחר הנאום המרכזי של הקונסוליה שעסק בריפוי פצעיה של ארה"ב על-ידי אברהם לינקולן, לאחר מלחמת האזרחים, החלה נהירה ללחוץ את ידו של ראש ממשלת החירום הפלשתינית סלאם פיאד. ביניהם מנכ"ל ארגון זק"א יהודה משי זהב. מדובר בארגון שעיקר עיסוקו איסוף והבאתם לקבר ישראל של שרידי נפגעי פיגועי טרור.

מידד ציין כי באירוע נכחו בכירי רש"פ נוספים כמו ג'יבריל רג'וב, יאסר עבד רבו וחנא סניורה.

תוויות: , ,

7.05.2007

ההתקפה הגדולה על הפוסט-ציונות

שקר הפוסט-ציונות
מי שקורא לעצמו פוסט-ציוני הוא פשוט אנטי-ציוני מהסוג הישן
מאת שלמה אבינרי

בשנים האחרונות התגבשה בשיח הפוליטי-אינטלקטואלי בישראל תופעה הקרויה "פוסט-ציונות". בעיקרה, זו ביקורת רדיקלית לא רק על מדיניותה של ישראל: ביסודה שלילה מוחלטת של המפעל הציוני ושל עצם לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל כמדינת-לאום יהודית.

לטיעונים הקרויים "פוסט-ציוניים" היבטים שונים - לא רק פוליטיים כי אם גם תרבותיים. המשותף להם הוא ראיית הציונות כתנועת כיבוש קולוניאלית, לא כתנועה לאומית המתמודדת עם תנועה לאומית אחרת, הפלשתינית, על זיקה לאותה טריטוריה. אחדים מהקרויים "פוסט-ציונים" אף מרחיקים לכת בטענתם כי עצם קיום עם יהודי הוא "נרטיב" שהומצא במאה ה-19, וכי היהודים הם ביסודו של דבר קהילה דתית. גם יחסה של הציונות, שמרבית שורשיה באירופה, לבני עדות המזרח נתפש בהקשר של ניצול קולוניאלי.

גישה זו גם מבקשת ליצור דה-לגיטימציה לעולם המושגים הציוני: מכיוון שחלק מהטיעונים הקרויים "פוסט-ציוניים" שאובים מאסכולות פוסט-מודרניסטיות, מבינים דובריהם כי למושגים שבהם הם משתמשים יש עוצמה משל עצמם: מי ששולט במושגים שולט בוויכוח. לכן הם מקפידים לכנות את ארץ ישראל שלפני 1948 בשם "פלשתינה"; העולים הם "מהגרים" וכיו"ב.

העניין הוא שלעתים מי שנזהרים שלא לקבל את הנרטיב הציוני, מקבלים ללא עוררין את הנרטיב הפלשתיני: להם ברור כי יש עם פלשתינאי, כי מה שקרה ב-1948 הוא בדיוק מה שמספרים הערבים, וכי בסכסוך הישראלי-פלשתיני יש בסופו של דבר "נרטיב" ציוני מחד גיסא ו"עובדות" שהן בדיוק זהות לנרטיב הפלשתיני, מאידך גיסא. זו כמובן איוולת מוחלטת, העומדת בסתירה לעקרונות הפוסט-מודרניזם עצמו.

אך לכל זה יש גם היבט אחר: מי שקוראים לעצמם "פוסט-ציונים" הם פשוט אנטי-ציונים מהסוג הישן. המושג "פוסט-ציונות" נשמע כאילו הוא משהו חדשני, שבא לאחר הציונות. אך כאן טמונה טעות מושגית חמורה: כדי שהמושג "פוסט-ציונות" יהיה בעל משמעות, יש לצאת מנקודת המוצא של קבלת הציונות כעובדה וכמציאות, ולנסות לעבור אל מעבר לה. כך למשל, הביקורת הפוסט-מודרנית יוצאת מקבלת המודרנה, מתמודדת עם תוצאותיה הדיאלקטיות ועם סתירותיה, ומבקשת לעבור מעבר לה. לא כך מבחינת אלה המכנים את עצמם "פוסט-ציונים": אין הם רואים את הציונות ומדינת ישראל כמציאות שהתממשה, אלא כמשהו שאינו לגיטימי מלכתחילה, שיש לבטלו מיסודו.

אך בכך טיעוניהם זהים לטיעונים האנטי-ציוניים המסורתיים: אלה היו למשל הטיעונים הקומוניסטיים הקלאסיים, ובמידה מסוימת גם טיעוני הבונדיסטים: שאין עם יהודי (ראה משנתו של סטאלין), שהציונות היא בעלת ברית של האימפריאליזם ושהערבים הפלשתינאים הם קורבנותיה של תוקפנות ציונית. לא כל הטיעונים האלה היו חסרי שחר, וגם מי שחלק עליהם ידע כי מדובר בוויכוח לגיטימי.

אין שום סיבה לא לחזור על טיעונים אלה כיום, אם חושבים אותם לנכונים. חוסר היושר האינטלקטואלי הוא בניסיון ליצור תחושה של משהו חדש, "פוסט"-כביכול, אופנתי: זו פשוט מכונית ישנה, שמנסים למכור אותה כאילו זה עתה יצאה מפס הייצור של החידוש האינטלקטואלי האחרון.

חלק מאלה הקוראים לעצמם "פוסט-ציונים" גם באים מהמחנה הקומוניסטי לשעבר. יש משהו פתטי בכך שאנשים שלפני 20 שנה עוד האמינו בעולם חדש וצודק שיזרח ממוסקווה או מקובה, והיום הדבר היחיד שנשאר להם מהחזון הנעלה הזה הוא אנטי-ציונות. לא אחוות עמים, לא שחרור הפרולטריון, לא צדק חברתי אוניוורסלי - כל זה התמוטט באורח טראגי; שנאת הציונות נשארה.

העמדה האנטי-ציונית ליוותה את הציונות מתחילת דרכה, והיא עמדה לגיטימית גם אם לא מסכימים עמה; היא הביאה חלק מהקומוניסטים היהודים בא"י (סליחה: בפלשתינה) להצדיק מעשי רצח שביצעו פלשתינאים ב-1929 ביהודי חברון וירושלים כביטוי אותנטי של "התקוממות עממית", גם אם השראתה הייתה מוסלמית קנאית.

אין שום חדש בעיוורון מוסרי ובעיוותים היסטוריים אלה, רק כדאי לזכור: לא מדובר כאן בפוסט-ציונים אלא באנטי-ציונים מהאסכולה הישנה. האבסורד הוא כי אנטי-ציונים מזן אחר - אנשי אגודת ישראל, למשל - קיבלו את העובדה ההיסטורית של קיום מדינת ישראל: האנטי-ציונים האחרים, הרגילים לכנות את עצמם אנשי עולם המחר, עדיין שבויים בחבלי העבר. אכן אין חדש תחת השמש.

מילים על התקשורת

- היא גם קברה אותו. כי ציבורית, משה קצב חשוב כמת. כל סוטה מין, כל אנס, כל פושע, כל רוצח, אפילו רוצחו של ראש ממשלה, כל פושע נאצי-אייכמן או דמיאניוק - זכאי ל"יומו בבית המשפט".

אבל קצב כבר נשפט על-ידי הרשות השופטת, החלופית, שקמה לנו, העיתונות. המשפט כבר התנהל, פסק הדין כבר יצא לאור, תוך סיפוחם של מורשעים נוספים ל-תב האישום: למשל, מני מזוז. וישנם "מורשעים" נוספים, ספיחים למשה קצב, שעגלתו מונהגת ובדהרה על עבר הגיליוטינה: למשל, ערוץ 2, אשר החליט להעמיד לרשות גרסתו של הנשיא לשעבר זמן מרקע עתיר רייטינג.... ומה אומרים, בתגובה, כמה מאנשי התקשורת? "הרי תמיד כתוב או נאמר כי האשמות נגד קצב הן 'לכאורה'", בבחינת אמרת "לכאורה" - אמרת הכל! לא, איני סבור בתוככי לבי כי משה קצב צח כשלג. הרי הוא עצמו כבר מוכן להודות באישומים חמורים, בעבריינות מין, במסגרת הסדר הטיעון - ומשפט עדיין לפתחנו אם ידחה בג"ץ את הסדר הטיעון. הנשיא (דאז) קצב גם שיקר לאומה בנאומו הבלתי נשכח במשכן הנשיא.

יעקב אחימאיר בעיתון מעריב היום

תוויות: ,

איזו מסיבה

אתמול, בגינה של הקונסוליה האמריקאית, נערכה קבלת הפנים המסורתית לרגל חג העצמאות של ארה"ב.

בין הבאים, יהודה משי-זהב וראש ממשלת החירום של הרש"פ סלאם פאיד
(פלג אבו-מזאן)



מוזר אבל בדרך כלל עבודתו של משי-זהב קשורה לפיגועים שאנשי הרש"פ מבצעים.

אגב, גם ג'בריל ראג'וב היה

תוויות: ,