הטור שלי על התקשורת בגליון בשבע 119

זכרון קלוקלטיבי/ ישראל מידד

לי יש מספיק שנים כדי לזכור איך הייתי מסתובב בארכיונים של "מעריב" ו"ידיעות" כדי לחפש חומר עבור גאולה כהן, שאיתה עבדתי, גם במסגרת "המדרשה הלאומית" וגם כעוזר פרלמנטרי שלה. תיקים ומעטפות עם גזרי עיתונים, מדף אחרי מדף. עבודות מחקר בוצעו על בסיס אותו אוצר של מידע. הייתי חורש אותם בשביל ציטטות עסיסיות. ועל מה ההתרפסות הזאת?

קראתי קטע מאת אביבה לורי שהתפרסם ב"מוסף הארץ" ביום ששי שעבר. לורי שמה לב שמפלגת העבודה הציגה כמה ממועמדיה כ"חברים חדשים", כולל יריב אופנהיימר, אבי שקד ועינת וילף. מול הרכישות של נתניהו, העבודה חשב שהיא צריכה, לפחות למראית-עין, להציג בפני התקשורת הרעבה את הרשימה הרעננה שלה. אלא שאופנהיימר כבר התמודד בעבר ומעולם לא עזב את המפלגה. גם וילף התמודדה בעבר פעמיים ושקד פעם אחת. חדשים הם לא.

וכשלורי ביקשה תגובה מליאור רוטברט, הדובר של מפלגת העבודה, הוא לא התבלבל לשנייה. וכך אמר: "זה להיטפל לדקויות. חוץ מכמה אנשים סביבם, אף אחד לא זוכר שהם בכלל התמודדו. גם התקשורת לא זוכרת אותם". אז רוטברט חושב שגם העבר ילך לאיבוד בתקשורת. אני מתחיל להתגעגע לארכיונים של פעם.