הטור שלי במיקרוסקופ, בשבע, גליון 366, 15.10.09

בעוז רוחו / ישראל מידד

* עיתון 'הארץ', מקדם גדול של הסופר עמוס עוז, המועמד הנצחי לפרס נובל לספרות, שוב התאכזב השבוע. ההכרזה בנורבגיה השנה לא כללה את שמו של אדמו"ר השמאל, אלא את זה של הרטה מולר, סופרת שהתנגדה לשלטון בארץ הולדתה, רומניה. אולי הפגיעה הקשה ביותר נמצאה בנימוקים לזכייתה: היא הטיבה לתאר בכתיבתה את נופם של המנושלים. והרי בסביבה הקרובה של 'הארץ' אין מנושלים יותר חשובים ויקרים מערביי הארץ הזאת, שעוז מיטיב לייצגם בעיקר על ידי דמוניזציה של 'המתנחלים'.

אז איך ביטא 'הארץ' את אכזבתו? פשוט. הידיעה על הפרס, שאם עוז היה זוכה בו בוודאי היתה מופיעה בעמוד ראשון, נדחתה בגיליון יום שישי לעמוד 11 הנידח.

* התקשורת הישראלית נכנסה ברובה בשבועיים האחרונים למצב נפשי של דיסוננס הכרתי. מצד אחד, ברור היה שמוסלמים בישראל, בהובלת התנועה האיסלמית יחד עם גורמים מסיתים ברשות הפלשתינית, מנסים בכוח ועל בסיס שקרי להבעיר את ירושלים תוך ניצול רגישותו של הר-הבית. מצד שני, הרי הסיפור מזכיר את המהומות עם פתיחת המנהרה בשנת 1996, שגם אז נתניהו היה ראש ממשלה, עם פוטנציאל של אינתיפאדה שלישית. כלי תקשורת רבים נקרעו בין החובה לדווח עובדות לבין הרצון לנגח את נתניהו ולהפוך את הנושא לסנסציוני ודרמטי ולהרבות ב'דם' על מנת למכור. פה ושם אפילו היו גילויי חרטה ציונית. ובכל זאת, זה אולי מפתיע, אבל הודות לשכל הישר, כוחותינו עברו מבחן קשה יחסית בהצלחה.

הנוסח המקורי:

אסיף חגיגי תקשורתי

א. עיתון "הארץ", מקדם גדול של סופרנו עמוס עוז, המועמד הנצחי לפרס נובל לספרות, שוב התאכזב מכך שההודעה שהוכרזה בנורבגיה השנה לא כללה את שמו של הנצר למשפחת קלוזנר, אלא זה של הרטה מולר, בת לקצין וואפן אס.אס. אשר התנגדה לשלטון הרומני שם נולדה. אולי הפגיעה הקשה ביותר נמצאה בנימוקים לזכייתה בכך שהיא הטיבה לתאר בכתיבתה את נופם של המנושלים. והרי בסביבה הקרובה של "הארץ" אין מנושלים יותר חשובים ויקרים מערביי הארץ הזאת שעוז, צלע אחת מהמשולש האליטיסטי השמאלני הכולל את א.ב. יהושע ואת דוד גרוסמן, חותמי העצומות למיניהן הכתובות בשפה אחת די מונוטיסית, מיטב לייצגם בעיקר על ידי דהמוניזציה של היהודים תושבי חבלי ארץ ישראל שעדיין אין ריבונות ישראלית עליהם. אבל איך ביטאה "הארץ" אכזבתה? פשוט. הידיעה על הזכייה, שאם עוז היה זוכה בה בוודאי הייתה מופיעה בעמוד ראשון, נדחתה ביום ששי לעמוד 11 הנידח.


ב. איך אומרים "ברנז'ה" בצרפת? בעקבות מעצרו של רומן פולנסקי באשמת פגיעה פלילית בילדה בת 13 ונוכח ההתגייסות המיידית של חבריו בעולם הקולנוע נשמעה ביקרות קשה כנגד התופעה של חיפוי סלחני והמבקרים כינו את חבורת התמיכה הזאת בכמה כינויים: "המעמד האמנותי-הפוליטי", "האנשים" (Les People) ו"הכיאלו-אינטליגנציה". כנראה שהחסינות החצופה הכאילו-מתבקשת יחד עם תחושת העליונות הכמו-טבעית איננה חזיון מקומי ישראלי ייחודי – חוץ מהמונח "ברנז'ה".

ג. התקשורת הישראלית נכנסה ברובה במשך השבועיים האחרונים למצב נפשי מסוכן המכונה דיסוננסיה הכרתית. במלים אחרות, הם נכנסו לבעיה של ניגוד למציאות. מצד אחד, ברור היה שמוסלמים בישראל, בהובלת התנועה האיסלמית יחד עם גורמים מסיתים ברשות הפלסטינית, מנסים בכוח וללא הצדקה ועל בסיס שקרי להבעיר את ירושלים תוך ניצול רגישותו של הר-הבית. מצד שני, הרי הסיפור מזכיר את אירועי מנהרת החשמונאית של 1996 שגם אז נתניהו היה ראש ממשלה עם אפשרות של אינתיפאדה שלישית (משום מה, הסבא-אינתיפאדה, מאורעות 1936 – 1939, תמיד נשכח במספור). ובהרבה כלי תקשורת נתקיימו התגוששות בין החובה לדווח (רפורטג'ה) לבין הרצון לנגח, להפוך את הנושא לסנסציוני ודרמטי ולהרבות ב'דם' על מנת למכור. פה ושם אפילו היו גילויי חרטה ציונית. ובכל זאת, הודות לשכל הישר, כוחותינו עברו מבחן קשה יחסית בהצלחה.