10.14.2011

אבא קובנר, ניצנים מירה בן-ארי, ישראל אלדד


ד"ר שרה אוסצקי-לזר 11.10.2011

בתגובה על "תגידי לדני שהיתה לו אמא" מאת עופר אדרת ("הארץ", 7.10)

בין לוחמי ניצנים שהלכו לשבי המצרי היה ניסן רזניק, חברו של אבא קובנר להנהגת המחתרת בגטו וילנה. רזניק ידע שברגע האמת, שבו היה ברור שהגטו עומד לפני חיסול סופי, קובנר לא נתן את הפקודה שציפו לה לפתוח במרד, ובחר במקום זאת לצאת עם קבוצה מאנשי השומר הצעיר דרך צינורות הביוב אל היערות.

רזניק, איש הנוער הציוני, מעולם לא שפט את קובנר על החלטה זו ורק. שישה עשורים אחר כך נענה להפצרת בני משפחתנו לפרסם את זיכרונותיו בספר "ניצנים באפר" (הוצאת יד ושם), שבו הביע לראשונה את כאבו המר על הדף הקרבי שפירסם מפקדו לשעבר נגד אנשי ניצנים.

אין ספק שקובנר ידע כי ניסן רזניק נמצא בניצנים. רעייתו, דודתי יהודית רזניק, אף היא פרטיזנית מוילנה, הרי פינתה לבאר טוביה בתוך תרמיל גב את אהובה, בתם שנולדה באירופה אחרי המלחמה, כשהיא מורדמת כמו שאר התינוקות.

ממקום מושבו הבטוח בבאר טוביה בחר קובנר להשמיץ את לוחמי ניצנים שנותרו בודדים במערכה, ובתוכם את חברו לנשק שידע את האמת על התנהגותו בגטו. רזניק בן ה-94 לא סולח עד היום.


קיבוץ רמות מנשה

היא גם בתם של שני לוחמי פרטיזנים מהתנועה הרביזיוניסטית, הבית"רים חיים וחיה לזר.

מירה נפלה מות גיבורים:
מירה, שהיתה האלחוטנית של הכוח האחרון שנותר בניצנים, שידרה אותות מצוקה נואשים למטה הגדוד המרוחק. "המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת", אמרה להם. "הצבא המצרי בכל המשק. העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם".
זמן קצר לאחר מכן החליט מפקד הכוח, אברהם שוורצשטיין, להיכנע. בפקודתו, הרים אחד הלוחמים בד לבן על קצה הרובה שלו, והתרומם מהמחסה. המצרים, בתגובה, ירו בו והרגו אותו. לאחר מכן פשט אברהם את הגופייה הלבנה שלו, והרים אותה בידו. גם הוא נפגע, אך מיד קם שוב. ויחד עם מירה יצא לכיוון החיילים המצרים. המצרים ירו בו שוב - והפעם הרגו אותו. מירה, בתגובה, שלפה אקדח והרגה את הקולנול המצרי שירה בו.
המצרים, לא היססו וירו בה למוות. מירה בן ארי היתה בת 22 במותה. במקום בו נפלה הוקמה מקץ 50 שנה אנדרטת "יד לאשה הלוחמת" לזכרה ולזכר שתי לוחמות אחרות שנהרגו בקרב.

אגב, מירי הושפעה ע"י ישראל אלדד:

בדומה לרבים מן העולים הצעירים מגרמניה הייתה בן-ארי בת יחידה. היא החלה את לימודיה בגימנסיה 'בן-יהודה' (לימים 'שלווה'), בית ספר פרטי שהוקם ונוהל על ידי עולה מגרמניה, ד"ר לוינסון.45 במהלך שנות השלושים הפך בית הספר, שחינך מכיתה א ועד יב, למקום לימודים מועדף לעולים מגרמניה בראשית דרכם בארץ, מאחר שלוינסון לא נהג להחזיר אותם כיתה כפי שנהגו בבתי ספר אחרים. שלא כמרבית חברותיה לכיתה לא הצטרפה בן-ארי לתנועת נוער אלא הייתה חלק ממה שכונה הנוער העירוני. בין תחביביה היה ספורט ובייחוד סיוף. 'היא השתייכה למה שכינינו אז "התנועה לשיפור הים", כלומר אותם צעירים שנפגשו כל יום בים מבלי לעשות 'דברים מועילים" ', נזכרה חברתה שולמית קפלן. 'אבל מירה הייתה בשלה, בעלת אופי חזק, עם נעליים יפות ושיער ארוך בבקבוקים, והיא צפצפה על כולם'.46

אך לא לאורך זמן. בעת לימודיה התיכוניים בראשית שנות הארבעים הושפעה הצעירה מאוד ממורי בית הספר, ישראל שייב, לימים אלדד, והחלה לפעול בשורות הלח"י. הוריה לא ראו את הדבר בעין יפה, ובעקבות הסתבכות בפרשה כלשהי הוצאה בן-ארי במהרה מתל-אביב והועברה ליבנאל, ומשם לקיבוץ שורשים הסמוך, שהשתייך לתנועת 'הנוער הציוני'. שם, בגיל שבע-עשרה היא פגשה שוב כמה מחברותית לכיתה, שהיו ב'גדוד הבונים', אשר התאחד עם 'הנוער הציוני'.47 כך נסגר מעגל – מי שהעדיפה שיעורי סיוף והליכה לים על תנועת נוער מצאה עצמה בלב העשייה החלוצית עם חברותיה לכיתה. בקיבוץ פגשה גם את מי שעתיד היה להיות בעלה, אליקים בן-ארי, שעלה מפולין בשנת 1936. עם פירוק הקיבוץ בשנת 1944 עברו השניים לקיבוץ ניצנים ונישאו, ושם נולד בנם, דני. בן-ארי הייתה ממונה על הנוי בקיבוץ.48

47.   'גדוד הבונים' צמח מתוך 'הצופים הקשישים', אחד השבטים הגדולים של תל-אביב, ד"ר שאול לוין, מנהל מחלקת החינוך בעיריית תל-אביב, יסד את התנועה, ריאיון עם קפלן (שם).
48.   ריאיון טלפוני של המחברת עם אליקים בן-ארי, 14 בנובמבר 2002.

וגם כאן, בכתבה מ- 2003:

אליקים בן ארי זוכר, שבימי לימודיה בגמנסיה בן יהודה העריצה את המורה לתנ"ך שלה, ישראל (שייב) אלדד, ממפקדי לח"י, ואימצה את רעיונותיו, "אבל אחר כך היא כבר לא היתה כל כך קיצונית והצטרפה להגנה".

^

תוויות: ,

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם תגובות לפרסום [Atom]

<< דף הבית