אורי אבנרי על זאב ז'בוטינסקי
מעולם לא ראיתי אותו בעיני. מעולם לא שמעתי את נאומיו הגדולים. זאב ז'בוטינסקי הקסים אותי באמצעות המילים הכתובות. ואילו מילים! סגנון בהיר, בלי התחכמויות, היגיון חד כתער. הייתי נער בן 14, והוקסמתי מן היושר האינטלקטואלי, מהחוסר הגמור של צביעות. כבר בשנות ה-20 קבע שיש עם ערבי פלסטיני, ולעג למנהיגים הציונים שהכחישו זאת וניסו לשחד את הערבים. הוא היה לאומן תקיף וליברל אמיתי, כדוגמת לוחמי השחרור האיטלקים, שאותם העריץ.
בהשפעתו הצטרפתי לארגון הצבאי הלאומי. קראתי את מאמרו השבועי בכל יום שישי, עד יום מותו. כשלא הופיע, חשתי במחסור כמעט גופני. אחרי פטירתו ביוני 1940 התחלתי לפקפק בדעותיו. שללתי את התנגדותו להסתדרות ולקיבוצים, את התחברותו לשכבות הריאקציוניות, את הסכמתו לרצח ערבים חפים מפשע בפעולות "תגובה", את כניעתו לדתיים, למרות שהיה אתאיסט גמור וקנאי להפרדת הדת מן המדינה. אז פרשתי גם מאצ"ל. אבל אחרי כל השנים האלה, אחרי אלפי מאמרים שכתבתי, נשארה אצלי ההערכה לסגנונו כמודל לכתיבה צחה.
תוויות: אורי אבנרי, זאב ז'בוטינסקי
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הירשם תגובות לפרסום [Atom]
<< דף הבית