אורי אבנרי, היטלר וכל השאר

הערצת הנאציזם בזמן השואה וביטוייה בהווה

התנועה הנאציונאל סוציאליסטית סחפה בגדולתה הפסיכוטית אינטלקטואלים רבים באירופה ומחוצה לה. לא מעט פילוסופים מצאו את עצמם נגררים אחר 'הפיהרר', ואינטלקטואלים רבים גיבו את תוכניותיו השטניות גיבוי פסאודו פילוסופי ופסאודו מוסרי. רבים נסחפו אחר הכוחנות הנאצית והאלהת המנהיג, הגזע, הדם והאדמה גם כאן, בארץ ישראל.

כמה מן הזרמים הידועים כ'כנעניים', אימצו לא מעט מוטיבים נאציים מובהקים כאשר באו לעצב את תוכניותיהם המדיניות. אביהם הרוחני של הכנעניים, המשורר רטוש, או אוריאל שלח, הביע עמדות שזוהו על-ידי מתנגדו הגדול, יוסף אוסטרמן - היום אורי אבנרי - כנאציים.

שני האישים חלקו השקפה דומה מאוד על עתיד האזור. שניהם הסכימו על כך שאין ולא היה עם יהודי מעולם, ושניהם הסכימו שפתרון בעיות המזרח התיכון יהיה בכינון אימפריה שמית גזענית, שתאחד את עמי המזה"ת על בסיס תרבות חדשה - התרבות העברית.

בעניין שלילת העם היהודי כותב אבנרי בספרו 'מלחמת היום השביעי' עמ' 134-136 את הדברים הבאים: "הציונות יצאה לדרך כשבלבה הרעיון שהיהודים בעולם מהווים אומה... ההיסטוריה הוכיחה שתיאוריה זו כוזבת... מסתבר, אפוא, שיהודי העולם אינם מהווים אומה... דבר זה היה דן את הניסיון הציוני לכישלון, לולא קרה בינתיים משהו בלתי צפוי: אומה חדשה אכן נולדה בארץ.

היום נראה כאילו היה הדבר בלתי נמנע... כשמעבירים מאות אלפי בני אדם לארץ חדשה, בעלת נוף ואקלים חדשים, שבה הם מדברים בשפה שקמה זה עתה לתחייה ומגיבים על אתגרים מדיניים וגופניים חדשים - או אז מוכן הכל ללידתה של חברה חדשה... אנו בני הציונות ובנותיה, מהווים אומה חדשה ולא חלק של היהדות העולמית... אנו בישראל אומה הננו, ללא ספק ובלי מנוס, לטובה או לרעה. אומתנו כוללת את כולנו, מדן ועד אילת. אך אין היא כוללת יהודי בברוקלין, בפריס או בבוקרשט, תהיה אהדתו למדינתנו וזיקתו אליה חזקים ככל שתהיה. ההבדל בין האבות היהודים ברחבי העולם, ובין הבנים הישראלים הוא הרבה יותר מאשר הניגוד המקובל בין הדורות. זו היא מוטציה... אנו אומה חדשה, 'האומה העברית'...".

האומה העברית של אבנרי באה לשלול כמובן כל יהודי בחו"ל ולהכיל מטבע הדברים כל ערבי 'במרחב'. אבנרי זיהה במונח 'המרחב השמי' את רוב המזרח התיכון. בתחושה של חשיבות טיפוסית יתירה קובע אבנרי כי: "כשהתחלנו להמיר את המונח 'אומה יהודית' במונח 'אומה עברית' הפסקנו גם לדבר על 'המזרח התיכון' והתחלנו להשתמש במונח 'המרחב השמי'..." (שם עמ' 143 - 144).

מובן שמונח זה מצלצל כמוכר לרגישי האוזניים שבין הקוראים. זה היה המונח בו השתמש היטלר כאשר ביקש לגיטימציה בין לאומית לכיבושיו הנאצי פשיסטיים. היטלר כינה את כל השטחים שכבש בכינוי 'המרחב הארי' או 'מרחב המחיה הארי'. כהיטלר הגדרת 'המרחב' של אבנרי נקבעה על בסיס גזעני מובהק, 'המרחב השמי' שייך לבני 'הגזע השמי' כשם ש'המרחב הארי' שייך לבני 'גזע הארי'.

הערצתו של אבנרי את הנאציזם קיבלה ביטוי קיצוני ומעניין במאמר תגובה שכתב לרטוש בביטאון הפריסאי Shem באוקטובר 1941, ואשר חלקו פורסם בספרו של יהושע פורת 'שלח ועט בידו'. בעמ' 182 מתואר מאמרו של אוסטרמן/אבנרי הצעיר כמאמר ששר שיר הלל "לשלב העברי בתולדות היהודים, שלב שבו שררו הגבורה ותאוות הנצחון והכיבוש. אחר כך גססה הרוח העברית, משום שניצחה היהדות שהיתה דת החלשים, ואילו חניבעל הגיבור העברי זוכה לתהילה.

כשהגיע מחבר המאמר (אבנרי) לעת החדשה, ציטט את עדיה גורביץ' שקבע כי אומה היא 'חבר בני אדם בעלי שפה אחידה, תרבות אחידה ושאיפה אחידה, חיים בשטח אחד שהם שולטים עליו ושהוא שולט עליהם בכל נימי נפשם ובכל שרירי גופם'. כמו כן הסביר כי הדם העברי התפרץ שוב כאשר התקומם על המציאות היהודית בצורת החסידות, ההתבוללות המרקסיזם והציונות. הציונות הלכה בכיוון הנכון, אך לא קם בה העוז להינתק מהדת היהודית, מהמרקסיזם, מהרכרוכיות הליברלית ואפילו מהגולה. היא טעתה באימוץ השם 'ציון', על כל מה שהוא מסמל, במקום 'עבר'...

אולם יוסף אוסטרמן התלהט יותר מדי, והביע את התפעלותו מאותן אומות אירופיות היוצרות לעצמן עתה 'מיתוס חדש, מיתוס מדיני, הדומה בכל המובנים לאמונתם המקורית. שוב עולה מוסר הגיבורים גאה, ושוב פורח פולחן הקורבנות העתיקים, המובאים עתה בשני מחנות הלוחמים, לאומה, לגזע וקודם כל למנהיג הלאומי, המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית.'

גם בקרב היהודים 'מתעוררת הקריאה הגדולה להתמרדות הדם העברי... היא דורשת את מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי. היא דורשת את הרנסנס הנשגב, את התחדשות הגזע העברי...". הרטוריקה של אבנרי הצעיר מלאה בביטויים שהוכנסו ללקסיקון הנאצי ע"י אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של היטלר. אבנרי עצמו לא הסתיר זאת, ובהמשך ספרו של פורת מצוטטת שיחה שהתקיימה בין אבנרי לרטוש ובה ביקש אבנרי מרטוש להיות אלפרד רוזנברג שלו. מכאן שאבנרי ראה את עצמו כהיטלר ואת רטוש כתועמלן הראשי, רוזנברג.

הדיבורים על חידוש 'הגזע העברי', על הצורך ב'פיהרר', בחידוש 'הגבורה ותאוות הניצחון' ועל הדם 'הפורץ' באו במאמריו של אבנרי בתוך הקשר כולל ברור בעל גוון אידיאולוגי קיצוני מובהק. אבנרי עמד בראש תנועה קיקיונית בשם 'הפעולה השמית', המקבילה לכמה וכמה תנועות גרמניות בשם 'הפעולה הארית'. הוא ערך עיתון שנקרא 'במאבק', כשברור שהיה כאן אימוץ מודע של שם ספרו של היטלר 'מאבקי', ופורת עומד על כך בספרו. מעטים נתנו דעתם לכך שבמשך תקופה ארוכה אבנרי הנהיג במפלגת היחיד שהקים מועל יד דומה למועל היד הנאצי.

את עיתונו, 'העולם הזה', שהיה מעין בית גידול פראי לגידולי הפרא העיתונאיים שהשתלטו לימים על התקשורת הישראלית, הוא עיצב באופן דומה הן בצורה והן בתוכן ל'דער שטירמער' הנאצי. הוא טרח לצרף יחדיו שערוריות פוליטיות עם תמונות עירום, בדיוק כפי שנהגו עורכי ה'דער שטירמער' הנאצי. רבים מבני הכת התמהונית הסובבים את אבנרי ורואים בו מעין 'גורו של שלום' ואדמו"ר לעת מצוא, יוצאים להגנתו בכל פעם שעולות הטענות הללו על כור מחצבתו של האיש. הוא הרי איש 'שלום', הם אומרים. נו טוף. עוד איש 'שלום' כזה ואבדנו.

אבל גם לשיטת חסידיו השוטים של אבנרי, מן הראוי לבחון כיצד הוא עצמו תיאר את ההיטלר הבא. בספרו 'סודות צלב הקרס' כותב אבנרי על ההיטלר הבא כי: "... לא יהיה לו שום דמיון להיטלר הראשון. לכן אין ללכת שולל אחרי דפוסים חיצוניים... אין לחפש את סימן ההיכר של הנאציזם במסגרת רעיונית מסוימת. הנאציזם הגרמני דגל בתורת הגזע... בתקופה אחרת, בארץ אחרת... עלול הנאציזם להופיע באדרת אידיאולוגית הפוכה, ואף לדגול באנטי גזענות קיצונית..." (הובא אצל: אהרן בכר, 'הנדון: אורי אבנרי דיוקן פוליטי', עמ' 63 ואילך) .

אהרן בכר, יד ימינו בעבר ולימים מבקרו הנוקב של אבנרי, קבע בספרו הנזכר בעמ' 66-67 כי: "אבנרי... שואב את השראתו ממקורות היניקה של התרבות הגרמנית, של ההווי הרוחני של גרמניה עם כל מה שקשור בכך... הקצוות השמאליים של תנועתו טוענים לא פעם כי מנהיגם היה מטיב לעשות אילו חקר והתעניין יותר בלנין מאשר בהיטלר או ברייך השלישי. אחרים טוענים... כי אותן תופעות בהן התעניין ואותן חקר בצורה יסודית ושיטתית הותירו בו את רישומן... העמדות הפוליטיות שלו אינן ערובה או הוכחה לכך שהוא נקי מהשפעות כאלה...

מתוך: "הכחשת שואה בישראל: היחס של גורמי שמאל לשואה, הכחשתה, ועיוות זיכרה לצרכים פוליטיים, אלון דהן.

וביום ששי, התפרסם ראיון עמו ב"הארץ" ובו הוא מצוטט משיב לשאלה 'במאמר שכתבת קישרת בין גל החקיקה הנוכחי לנפילתה של רפובליקת ויימאר'.

"הייתי בן תשע וחצי כשהנאצים הגיעו לשלטון (...) ובתור ילד בבית מאוד פוליטי הייתי ער למה שקורה. ילד רואה איך הדברים נראים בצורה יותר חזותית: המדים, המצעדים, המוסיקה - ואני יודע איך הרפובליקה נפלה. הייתי ער לזה שלב אחרי שלב, צעד קטן אחרי צעד קטן העסק קרס, מפני שהציבור לא הבין למה זה חשוב. הציבור לא גייס מתוכו את הכוח הנפשי להתנגד.

"כשאני רואה את הסימן הראשון נדלקת אצלי הנורה האדומה הראשונה. אני מתעורר קצת לפני האחרים, גם אחרים מתעוררים, אבל לוקח זמן. בהתחלה אמרו לי: איך אתה יכול להשוות לגרמניה הנאצית? מה פתאום? אז לא צריכים להיות גרמניה הנאצית, היא באמת היתה דבר מיוחד במינו (...) אתה לא חייב להיות היטלר. מה עם מוסוליני? ואם לא מוסוליני, מה עם פרנקו? ופינושה בצ'ילה? והקולונלים ביוון? ואם לא אלה מה עם צ'אושסקו, ומה עם פוטין היום? יש המון דרגות - אבל כל אחד מהם יצר גיהנום".

^