8.17.2012

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 506, 17.8.2012


להיות עיתונאי אינו עניין של מה בכך. בכל זאת, כמעט יום יום, ולפעמים פעמים רבות מדי ביום, עליו לספק סחורה עדכנית, מעניינת ואולי אפילו חשובה. הוא נמצא בין העורך שלו וראש צוות החדשות לבין הציבור. והוא גם נמצא בחזית ציבור הצרכנים שלו. לפעמים, אם הוא כתב מלחמות, חייו בסכנה ממש. רק השבוע נרצחו שני עיתונאים בסומליה, בסוריה שניים נהרגו בשבת שעברה, וזכורה מרי קולבין של הסאנדיי טיימס שנהרגה שם בפברואר. ובכל זאת, העיתונאים בדרך כלל מתגאים ומקבלים כמעט באהבה – ובלא מעט אגו – את התנאים, הקשיים והמעמד. הבעיה היא שאין הם מקבלים ביקורת או משמעת. האדם שהם מסרבים להתמודד איתו הוא האומבודסמן שמזכיר, לפחות בישראל לעיתים רחוקות בלבד, את החובות המקצועיות.

על מנת לחזק את תפקודו של מי שמשמש כנציב תלונות וממונה על קבילות, קיימים קודים. אבל בלי סולם עונשים, מהערה או נזיפה דרך השהיה ועד לפיטורין, מה יעזרו הכללים? לפני שבוע הושעה פאריד זכריה מעבודתו בשבועון 'טיים' וברשת סי.אן.אן. בעבר פוטר ג'ים דה-פיד מעיתון במיאמי לאחר שהקליט שיחה ללא רשות איש-שיחו, לכאורה עניין של לא-כלום בישראל. אבל יש גם גורמי פיקוח שמבקשים להחליש את היכולת לשמור על מקצועיות העיתונות ובמיוחד זו הציבורית. למשל, השופטת בדימוס, בלהה כהנא התנגדה בישיבת מליאת רשות השידור לאחרונה לצעדים שננקטו כדי לאזן את תוכניתה של קרן נויבך באומרה: "הפגיעה ב'סדר יום' היא סכנה לדמוקרטיה". כבר שנה שהיא דוחפת שינוי משמעותי בסדר היום התקשורתי כיו"ר ועדת האתיקה ברשות השידור. הוועדה בראשותה מקדמת מתן אישור של הבעת עמדה ואיזון בשידורי הרשות בידי עיתונאים בכירים שמנחים "תוכניות אישיות". לא רק שאין עונש, אלא שהמפרים את הכללים זוכים להיתר ולהקלות. החזון שלה לשידור הציבורי נראה מאוד אישי.

^

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם תגובות לפרסום [Atom]

<< דף הבית