4.27.2014

מכתבי למערכת - בעיתון "הארץ"


שת"פ אוטופי על הר הבית

בתגובה על ״מי מבעיר את האש בהר״ מאת
 ישראל הראל (״הארץ״, 24.4)

כהרגלו של הימין הפוליטי וכיאה לישראל הראל הוא מטיף ליהודים על מסכנותם הגלותית ומבכה את מנהיגי העבר על ״החלטות שגויות״. מה היה קורה אילו היינו מספחים את הר הבית? מה היה קורה אילו היינו מחילים שוויון תפילה על ההר? ומה היה קורה אילו רק היו לסבתא גלגלים? שלא לדבר על כך ש״העם הפלסטיני הומצא״.

הראל חולם על איזושהי אוטופיה של שת״פ על הר הבית של כל הארגונים הדתיים והאזרחיים, כאילו יש שוויון מלא בכל ירושלים בין העמים והדתות וכאילו אין כיבוש של 45 שנים. שלא לדבר על התעלמותו מן הלאומיות הפלסטינית, שהר הבית הוא חוד החנית בגאוותה. הוא משלה את עצמו ואת קוראיו שאם רק תחיל ישראל ״ריבונות ושוויון״ על ההר, הדברים ייראו אחרת. רק אם נכופף את הפלסטינים עוד טיפה, רק אם נשפיל אותם עוד קצת, רק כך ישררו שלום ושוויון אמיתי. האומנם?

עם כל הכבוד לישראל הראל, כנראה שעליו ללמוד עוד טיפה לאומיות מהי ואיך היא עובדת בעמים שונים. כיפוף כזה לא ייצור שום שלום ושום שוויון, הוא רק יקרב אותנו אל חזון המדינה הדו־לאומית שיגבה עוד כמה אינתיפאדות, מתים, מלחמות ומשברים בינלאומיים.

השאלה היותר מעניינת היא אם בחזונו על ״רשות אחת של הווקף והרבנות״ מציע הראל שגם הכותל יחולק בשוויון בין כולם? כולם - משמע יהודים אורתודוקסים, יהודים רפורמים, מוסלמים או כל אדם אחר אשר מבקש לבטא את אמונתו בכותל?

תבור להט, קרית שמונה


התעלמות מהוראות החוק

בתגובה על מאמר המערכת "משחק באש" ("הארץ", 22.4)

מאמר המערכת מבקש "טיפול נבון ורגיש" בנושא הר־הבית אך מגלה חוסר תבונה ורגישות וגם אי־דיוקים עובדתיים שמרוקנים את תוכנו מכל היגיון ומשמעות. הרי ידוע שבית המשפט העליון מכיר בזכות הגישה החופשית להר־הבית גם ליהודים, אם כי בפועל, רק לבני דתות אחרות מובטחת אותה גישה. הוא גם קבע מזמן שיש ליהודים זכות תפילה במקום, שלא כפי נרמז במאמר.

למעשה, "חוק השמירה על המקומות הקדושים" אינו מיושם ואינו נשמר על ידי השלטון ומוזר שעיתון, שבדרך כלל מגלה סימפטיה לחוקים וחשדנות כלפי השלטון, מתעלם מהוראות חוק במקרה זה.

זאת ועוד: בית המשפט סומך באופן עיוור על דו"חות המודיעין של המשטרה כדי למנוע כניסה ותפילה של יהודים. אלא מה, בחג הפסח האחרון המודיעין של המשטרה, ולא בפעם הראשונה, כשל כישלון חרוץ ולא ידע שמוסלמים תיכננו להתבצר בשטח ההר ובתוך המסגד, ובעלות השחר, יום לאחר יום במשך כל החג, המשטרה גילתה שהיא נאלצת להפעיל כוח, במקום להקדים ולמנוע את כניסת אותם פורעים. ושוב, כעיתון שקו המערכת שלו ביקורתי מאוד כלפי המשטרה, לא קראנו על אודות כישלון זה, כאילו בקשר להר־הבית מותר למשטרה להתנהג בצורה מבישה.

ישראל מידד, מזכיר "אל הר ה'", שילה

4.23.2014

הר הבית תחת נשק עבר-ירדני 1948

שתי תמונות מתוך סרטון על הפלישה של הצבא העבר-ירדני לתוך שטח המנדט לאחר מאי 1948 המראות חייל צופה אל עבר חצר בית המקדש בהר-הבית מתוך בניין העומריה בצד צפון וכן תמונה של הנוף הנשקף מן החלון:





ועוד אחת של ביפת הסלע:


מכיוון שרואים בהגדלה זו את בית הכנסת ה"תפארת ישראל (ניסן ב"ק)" בשלמותו, הסרטון צולם לפני ה- 21 במאי 1948:


^

4.18.2014

הרצל ובית המקדש


ספר חמישׁי

יְרוּשָׁלִַם.

I

לפנים באו פרידריך וקינגסקורט ירושלימה לילה, מפאת מערב. הפעם באו ביום, ומפאת מזרח. לפנים ראו פה עיר נוּגה משתרעת על הגבעות האלה. הפעם ראו עיר מלאה הוד ועוז עלומים. לפנים היתה ירושלים מתה, ועתה התנערה ותחי.

הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב. עוד היה זה זבול קד/ לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלם היתה לגו ענק, ותשאף חיים. העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים. את בית המסגוד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו.

הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו. הוא היכל השלום. שלות השקט היתה בעיר העתיקה.

אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב. שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ןמפרידים ביניהם מִגְרְשֵׁי ירקרק חרוץ, גנית גדולים, בֻּלבַארים, בתי ספר, כִּפּות למסחר, בניני הדר ובתי משוש. דוד נקב בשם את הבנינים המתנשאים על סביבותיהם. זאת היתה עיר התבל. כטעם המאה העשרים.

אך העינים הצופיות שבי ישבו בלי הפוגה אל העיר העתיקה אשר במרכז התמונה. היא השתרעה לפניהם, מעבר לעמק הקדרון, עוטה אור השמש שאחרי הצהרים, ומעין רוח יום טוב היתה מרחפת עליה. קינגסקורט כבר שאל את כל השאלות שיש לשאול וכבר קבל את כל התשובות מאת דוד. עתה חקר לדעת שרש דבר על אודות בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים:

זה בית המקדש.

לקבלת שבת צעדו כפות רגלי פרידריך על קרקע בית המקדש בירושלים. דוד שכר בעד כל בני החבורה מעונות באחד מבתי המלון הנהדרים לפני שער יפו. לפנות היום קרא דוד לידידו ללכת עמו אל ההיכל. פרידריך לאֶווענברג הלך לראשונה עם מרים, ואחריהם הלכו דוד ושרה. הם הלכו דרך הרחובות הנהדרים שבעיר החדשה, לעת הצהרים היו הרחובות האלה מלאות תנועה ורוח חיים מִפַעֲמִים בתעצומות עוזם. עתה פתאם החלה התנועה הזאת לחדל וְלִגְועַ. מספר העגלות הנוסעות נמעט מאד, והחנויות סוגרו בכל מקום. השבת השתרעה לאט ובהדרת כבוד על העיר שהיתה עד עתה הומיה, ובשיירות שיירות נהרו החרדים אל בתי התפילה. כי חוץ מן ההיכל הגדול היו עוד בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בתים רבים מקודשים לאל כביר אשר לא תשורנו עין, ואשר את רוחו נשא ישראל בכל התבל במשך אלפי שנים.

וכבר תקף את לבות העוברים בכך ההרהור הקודם לרגשי הרוממות, בבואם לתוך המנוחה השאננה שבעיר הקדושה. כי מה שראו עתה בין חומות ירושלים לא היה עוד הסחי, השאון, הריח הרע, שלפני עשרים שנה. אז אנוסים היו עולי הרגל של כל הארצות לחוש את נפשם נפגעים ונעלבים בפנימיותם, מדי ראו אחרי טלטולים ונדודים ארוכים את מטרת משא נפשם ומחוז חפצם. כה נאלח היה המראה שנראה להם ברחובות המלאות התרשלות. ועד שהגיע הנודד המאמין אל קדשי דתו אנוס היה לעבור דרך כל הנמאס והמגואל וחסר-הקדושה הזה. אך לא כן היה המראה עתה. הרחובות הגדולות והקטנטצ היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב. בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה. כל הבנינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה. בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם. לנוצרים למושלמנים וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין למו תקנה, והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים. העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלו, וכל העמים ראו פה איש איש את נוהו. כי פה קבוע היה הדבר אשר לכל בני האדם: הָעֱנוּתּ.
ועל כן נקבצו פה כל אפני העזר אשר הורו והוגו מלבות מין האדם מהעולם ועד העולם כנגד הענות: אמונה, אהבה, חכמה.

חרדת קדש חרד כל העובר ברחובות האלה, תהי דעתו מה שתהיה על דבר הדתות, האנשים אשר פגשו איש את רעהו ברכו זה את זה בלי מלים, בידידות, שבת היתה בלבבות.

מרים ופרידריך עברו לפני איש זקן שהתהלך, נשען על משענתו, ותכף לו מרים, והוא נלוה אל הצמד ההולך מאחריהם, עח דוד ושרה, והם החלו להתהלך אט, בשימם לבם אל הזקן.

הזקן הזה – אמרה מרים בלחש אל בן לויתה – מצא גם הוא את שלמה בזה. איעץ לך לבקש את אחי כי יספר לך פעם את כל ספור המעשה, איך מצא את האיש הזה ואיך הטה את לבו אחריו, הוא פגשהו בפאריז, מקום שם ישב לרגל מסחרו, במקרה התודע דוד אל מָאנְסְיֶה ארמאן אפרים. הלא יודע אתה את נפש דוד. הוא קונה לב כל איש בנעם הליכותיו. גם לב העשיר הגדול מאָנסיה אפרים נמשך אחרי דוד יתר מאשר אחרי קרוביו, שחכו למותו לרשת את הונו. מאָנסיה אפרים היה תמיד רק משתכר כסף ומוציא כסף לתענוגותיו. והנה הגיעו לו ימי זקנה, ולא מצא עוד תענוגות, ובמוחו היגע לא מצא כל רעיון, לעשות בכספו, רק אחת ידע: הוא לא רצה להניח את הכסף ליורשים עליזים. אז דבר דוד על לבו לבוא ירושלימה. פה, הבטיח לו, עוד ימצא נחת בכספו. הזקן בא, ודוד הוליכו אל היכל השלום. הבנין הנהדר הזה היה ברבות הימים למרכז מפעלות חסד למכביר. אין פועלים פה בגלל ארץ היהודים ויושביה, כי אם בגלל כל הארצות והעמים. הן פתרנו בחברתנו החדשה הרבה שאלות קשות, שהדורות הקודמים נתקשו בהן, אבל יש עוד עֳנִי רב בתבל, ורק עבודה-בהתחברות יכולה להעמיד רוח והצלה, בהיכל השלום מצטמצמת עבודה כזאת. אם באחד המקומות בתבל יקרה אסון: שרפות, שטף מים רבים, רעב, מגפות – מודעים הלום ע"י הטי;יגראף פה שמור תמיד הון רב במזומנים, יען כי פה מתכנסות הבקשות וגם הנדבות, סוד-מועצות גדול קבוע, חבריו נבחרים מבני כל העמים, והם מפקחים על יושר החלוקה, אך גם ממציאים, אמנים, מלומדים פונים הלום לבקש משען לעבודתם. הפתגם המתנוסס עלשער היכל השלום מושך אותם הלום Nil humani a me aleenum puto (אין דבר אנושי זר לי). ועוזרים פה לכל הרקאוי להעזר, והנה מצא פה האדון אפרים את הנחת אשר הבטיחהו דוד למצוא. האדון אפרים מבקר בנחת את ישיבות הועדים שבהם מודיעים ע"ד הבקשות שבאו, והוא יוצא מהן תמיד טוב-לה. הוא נותן לאט לאט בנדבות את כל הונו, הוא מניח לעצמו אך את הפירות עד יום מותו, ואחרי כן יסב כל ההון לתועלת הרבים.ופרידריך אמר בצחוק קל, אם יבצע את מעשהו, אז ישיג את המטרה, כי יתאבלו עליו קרוביו באמת.

ויעמדו לחכות מעט להולכים אחריהם, וישמעו באמור מר אפרים, בתוך שעול תדיר וקל: חמש מאות לירא שטרלינג נתתי לבית תעלה של ים בעד ילדים עזובים בלונדון, סך הכל ביום מאה אלף פראנק. אין זה יום ביש – הא-הא-הא – לא יום ביש. לוא כבר בא קצי כי אז אולי אִבֵּד אחד מבני אחי במרוץ הסוסים כסך הזה... אך כן שבעתי, למצער, נחת – והם, בני אחי, יורשי – האֶ-האֶ-האֶ – יצחקו. או אולי אך אני אצחק. וגם הילדים הלונדונים הקטנים יצחקו, כשישאפו אויר צח – הילדים האומללים!

ויגיעו עד בית המקדש.

הוא שב ונבנה יען כי המועד בא. הוא נבנה כמאז אבני שיר מרובעות, שהובאו ממכרה האבנים הקרוב, והאויר הִקְשה את האבנים מאד. ועוד הפעם עמדו העמודים המוצקים לפני מקדש ישראל. העמוד השמאלי נקרא בשם בועז; והימני בשם יכין. באכסדרה החיצונית היה מזבח נחושת כביר מאד, וגם הכיור הגדול, שנקרא לפנים בשם ים של נחשת, אשר עשה שלמה.

שרה ומרים הלכו אל עזרת הנשים, ופרידריך עמד לצד דוד באחת השורות האחרונות.

כשנחלקו המקומות בבית המקדש – אמר דוד – בחרתי לי את האחרון האחרונים, ולא אמירהו באחר.

ובעזרה הנהדרת החלו זמירות וכלי ישיר להריע. הקולו האלה עוררו פלאים את לב פרידריך ויתקפוהו ויפעמוהו, הם נשאוהו עד למרחקי חייו, לעתים אחרות בישראל. המתפללים מסביב לחשו את התפילות הנהוגות, ועל לבי עלו חרוזים אשכנזים יפים: הנגינותהעבריות של היינריך היינה. שם היתה בת המלכה שבת "אשר לה יקראו הנסיכה השאננה". ההיכל החלו לשיר את הזמירה הישנה, שהיתה מצלצלת במשך מאות בשנים לעם מפוזר ומפורר לעורר בקרבו געגועים לארץ הורים, בבתי כנסת לאין מספר על כל כדור הארץ, זמירת ר' שלמה הלוי:

לְכָה דוֹֹדֵי לֵקְרַאת כַּלָּה...
והאשר כתב היינה באשכנזית:
קאְמס געליבטער, דיינער האררעט
שאְן, דיא ברויט, דיא דיר ענטשלייערט
איהר פערשאמטעס אנגעזיכט!

כן, כמשורר באמת חש היינה את הרוח הפיוטית הצפונה במנת ח יי עמו, וכשרונו לשיר את השירים האשכנזים הפנימים שבפנימים לא עכבוהו למצוא גם את יפי הנגינות העבריות. ופרידריך זכר עת הקלון אשר אז היו היהודים בושים בכל דבר יהודי. הם חשבו, כי מראיהם יהיה יפה יתר, אם לא יתנכרו כיהודים, אבל אבל רק בזאת הראו רוח עבדים, או עבדים משוחררים. ואיך יכלו להשתומם על הבוז אשר נחלו, בהראותם בעליל, שאינם מכבדים את נפשם. זחל זחלו אחרי אחרים, ויזכו אל הענש הראוי להם; דחף דחפום, אך הם היו מוכים בסנורים, ולא לקחו מזה את הלקח הנכון, כי אם את הָפַכו. אלה שהצליחו בעסקיהם, או שהיו למצוינים באפן אחר, עזבו את ברית אבותיהם. הם הִתְיַגְעוּ להעלים את מולדתם ואת צור מחצבתם ככתם נאצה. ואם אלה אשר מישראל מוצאם, וידעו אפוא מה שרש דבר נמצא בישראל, כחשו באביהם ובאמם, אך לבלי היות להם כל דבר מְשַתֵף אותם – אין זאת, כי אם הדבר היה חרפה ועון ודראון. אמנם לא נמלטו גם הפליטים האלה, ויהי גורלם כגורל הבורחים ממקום מנוגע במגפה. הם נשארו חשודים, ועל כן נאחזו ונלכדו בהסגר והחלט של קאראנטין, בימי הבינים נקראו היהודים המומרים בשם מאראנים. והמאראניות היתה הקאראנטין של היהודים הנמלטים.

ובכל אלה ירדה היהדות הלך וירד. היא היתה לדבר אשר אותו קראו האשכנזים הקדמונים בשם אֶלֶנְד, לאמר: אויס-לאנד, ארץ הנכר, מקלט המנודים, כל מי שהיה ב"אֶלנד" היה אמלל, וכל אמלל בקש לו קרן זוית לשכוב בה למעצבה. כן העמיקו היהודים לרדת גם באשמתם שלהם גם באשמת אחרים. "אלנד", גלות, גיטו! מלים בלשונות שונות בעד דבר אחד, היות מנואץ, ו אחרי כן נאץ את נפשו.

והנה התנערו מן המפלה העמוקה הזאת, כל מה שהקיף את פרידריך הראהו איך היה הדבר. מראה היהדות היה עתה למראה אחר,אך בגלל אשר היהודים חדלו להתבייש בה. לא רק הקבצנים מבקשי העזר, הכושלים הראוה בגלוי לרגלה השתתפות חשודה, שהיתה מפני הצרך... לא! גם החזקים, החפשים, המצליחים, שבו, ויקבלו יותר משנתנו, כי תמיד היו עוד בני האדם מהעמים האחרים מכירים טובה, מדי היו נותנים דבר-מה שיש לו ערך גדול. ועם היהודים לא דרש מהם דבר, כלתי אם להתיאש מנסיון-השוא שהמריצם להיות לאחרים. אך בית האב הוא מכיר טובה לבנו, גם אם איננו מביא דבר, בלתי אם את נפשו...

פתאום תפוש ברעיונות האלה, שהיו נרעשים מן הנגינות העבריות, ראה ויבן פרידריך את ערך בית המקדש, לפנים, עת מלך שלמה, היה המקדש סמל עדוי זהב ואבני יקר לגאון ישראל ועוזו. בכותרות נחשת, בעצי זית, ארז ותאשור היה המקדש עדוי, כטעם העת ההיא, למען יהיה תאוה לעינים. אבל איך שהיה כל זה נהדר לפי דעות הימים ההם, בגלל הבנין הנראה והמוחש לא יכלו היהודים לבכות אלף ושמנה מאות שנה; על החרבות לא יכלו להתאבל על החומות ההרוסות – למשך זמן אלף ושמנה מאות שנה היה האבל הזה תמימות נפרזה. אך לא! הם התאבלו על דבר לא-נראה, שהמקדש היה רק מצבתו. ודבר לא-נראה זה חש פרידריך במקדש החדש בירושלים. לבו רָחַב ורָוַח. הנה עמדו הבנים השבים של עם אלהים העתיק וירוממו את נפשותיהם אל הלא-נראה. הם עמדו כאבותיהם לפנים על הר המוריה.

דבר שלמה קם ונצב כמו חי:

ה' אָמר לִשְכּון בָּעֳרָפֶל. בָּנה בָּנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךּ מָכוֹן לְשִבְתְּך עוֹלָמִים.

התפלל התפללו, בדבקות פחותה או יתרה, בבתי תפלה רבים על כל כדור הארץ, ביפים ובדלים, בכל לשונות של הגלות. אלהיהם הלא-נראה, הנמצא בכל מקום, היה קרוב אליהם או רחוק מהם בכל מקום. ואם כל זאת, אך זהו בית המקדש. מדוע?

יען כי אך פה בֻּכּרו לעדה חפשית, אשר בה יכלו לפעול בעד המטרות הנשאות שבמטרות בני האדם. הם ידעו בשכבר הימים את העבדות, ברדיפות, בלחץ, בגיטו, אחרי כן ידעו את החופש, כאשר נתנו להם עמי הישוב את הזכיות השוות במתנה. אך ברחוב היהודים היו חסרי כבוד, נעדרי מגן, משוללי משפט, ובעזבם את הרחוב חדלו מהיות יהודים. ושתים אלה היו דרושות אחוה וחירות, אך פה יכלו לבנות בית לאל כביר לא נראה, שהילדים מתארים אותו בדמיונם בתאר אחר אחר מן החכמים, ואולם הנהו בכל מקום בתור הרצון אל הטוב בכל יש ונמצא.

אז ציאודור הרצל היה ... חילוני, נכון.

^

4.17.2014

ה"מה השתנה" של פסח תשע"ד משנת תר"ע


מה השתנה הפסח הזה מערב פסח תר"ע?

השנה, כידוע, יהודים אינם עולים להר-הבית כי המשטרה מתקשה להתמודד עם התנועה האיסלמית ועוד מרעין-בישין.





אבל אז, כפי שהעיתון של אליעזר בן-יהודה מיום




מדווח, המצב היה קצת שונה:

"...מהיום והלאה, יוכל כל אדם, מבלי הבדל דת ולאום, לסייר את חצר המקדש כרצונו הטוב...".

הנה הידיעה המלאה:


^

תוויות:

4.13.2014

מי ששולט

מי ששולט בירושלים – שולט גם על תל-אביב, ולא להיפך…כי ירושלים עברית מצילה את השפלה, את כבוד המדינה, את הגופים. אך ירושלים-של-עבדאללה בתוך החומות (ואין ירושלים אלא אחת) תהיה מושלת בארץ מבחינה בין-לאומית. עבדאללה מלך ירושלים – משמע: פלשתינה ערבית, וגיטו יהודי אבטונומי זמני…

במה אנו ירודים מבחינה מוסרית לגבי שמירת מקומות הקודש בירושלים? במה אנו פחותים בערכתנו התרבותי, הציביליזאטורי מן הבדווי בעבר הירדן, שלו יאתה מלכות בירושלים ותפקיד השומר האביר על כל מקומות הקודש אפילו של הנוצרים?"


---מתוך נאומו של אצ"ג בכנסת ביום 9 במרס 1949

^

4.11.2014

פסח דמים - רצח בחצרות בית ה' תש"ז

קרבן פסח תש"ז - רצח בחצרות בית ה'

ישראל מידד

מאז נצחונם של צבאות המוסלמים על הצלבנים ב- 1187 תחת פיקודו של צאלח א-דין והתמוטטות שלטונם של הנוצרים על הארץ בשנים הבאות, הר הבית, שלא כמו קודם, היה מחוץ לתחום לכל מבקר לא-מוסלמי. הוכרז על איסור גורף לכל אדם זר, דהיינו לא-מוסלמי, להיכנס פנימה ומצב זה החזיק מעמד עד לראשית המאה התשע-עשרה. ההיתר לעדת היהודים שבעבר היה בידם, בתקופות שונות, להיות נוכחים בחצרות בית ה' שבמתחם הר הבית, גם בוטל בכך שנדונו להיות נעדרי פני ה' למעלה מ- 600 שנה.


האיסור הזה נשמר בקפדנות יתרה עם עונש מרתיע ביותר. למשל, במאה ה- 14, כארבעים שנה לאחר שהאפיפיור קלמנט הששי חנך את המוסד "ההקדש של ארץ הקודש" ונזירים פרנקסיסטים התמקמו בירושלים בחדר "הסעודה האחרונה" בהר-ציון ובבית-לחם, ניקולאס טאבליץ' שיכנע עוד שלשה נזירים – אדייאודט מרודז, פיטר מנרבון וסטפן מקוניו שמותיהם – לעלות עימו להר-הבית ושם לדרוש מתוך "הברית החדשה" בזכות הנצרות. ביום 11 בנובמבר 1391, הארבעה נכנסו למתחם חראם א-שריף ולפני הקאדי המוסלמי החלו להטיף. היום שבחרו בו היה איד-אל-פיטר והתגובה הייתה מיידית: הם נאסרו ונשפטו ונדונו למוות ברגימת אבנים ודקירות פגיונות בידי ההמון. גזר הדין בוצע בו במקום. שאריותיהם הושלכו לאש. זאת תופעה של סוג של "אידיאולוגיות רצחניות". לא רק נוצרים עלו על המוקד. היו גם יהודים.

פסח הדמים

ביום רביעי, ה- 9 באפריל 1947, י"ט ניסן תש"ז, ד' דחול המועד פסח, יצאו שני יהודים לעבר הכותל המערבי כדי להתפלל ליד שריד המקדש. לשניהם היה שם משפחה זהה – איצקוביץ'. לאחד קראו אשר ולשני יצחק. שניהם אף באו מאותה עיירה בהרי הקרפאטים, ווילחוביץ (היום בסלובקיה מדרום לקרקוב) אבל לא היו ביניהם קשרי-דם.


יצחק העפיל ארצה באוניית "דב הוז" שנה קודם ואשר, חניך "בני עקיבא", העפיל באוניית "יגור" אשר נגררה לחיפה באוגוסט 1946 ואולם גורש לקפריסין. רק כעבור ארבעה חדשים הגיע ארצה. הוא הועבר לקבוץ גינוסר אלא ביקש להיקלט במסגרת חרדית ועבר לירושלים למוסד "בית לפליטים" שהשתייך לחצר סאטמר והיה לנגר. בשבוע שלפני החג התקבל אצלו מכתב מאחותו שעדיין שהתה בהונגריה. רק שניהם נשארו בחיים בתום השואה מכל משפחתם, הוריהם הומתו באושוויץ, והיא הביעה תקוותה לעלות ולהתאחד. יצחק, בן ה- 36, היה תושב שכונת "התקווה" תל-אביב אבל עלה לעיר לימי החג והתארח בחדר ברח' החבשים אצל חברים. אשר היה רק בן 19.


בבוקר אותו יום רביעי, אשר לא טעם פת שחרית ומיהר לעבר הכותל והצטרף אליו יצחק. הם עברו ברח' מאה שערים, נכנסו למוסררה ואז נכנסו אל בין חומות העיר העתיקה דרך שער שכם. הם החלו את דרכם בכיוון אל הכותל אלא בדרך הם תעו. בסמטה המובילה לשער הברזל הם פנו שמאלה ועברו אל תוך הר-הבית (אם כי קיימת גירסה שהותקפו עוד בטרם נכנסו). לרוע מזלם, נכחו בחצר אותו זמן כפריים רבים אשר באו לחגוג את "נבי-מוסא". אגב, בשנת 1920 באותו יום חג, יצאו אלפי ערבים שהתקבצו במתחם הר-הבית מכפרים רבים בסביבותיה של ירושלים לפרוע ביהודי העיר ורצחו שבעה.


קריאת 'יאהוד'

לפי עדותו של יצחק, ילדה ערביה צעקה "יאהוד" ובתוך שניות התנפלו עליהם המון מוסת. אשר ויצחק הוכו וספגו בעיטות ומכות. הערבים השתמשו באגרופים, במקלות, נבוטים ובאבנים וברגליים. שוטר ערבי שהיה באותו זמן בנקודת המשטרה ליד הרמה המוגבהה, אץ לשמע הצעקות אל עבר ההתגודדות האלימה והצליח במאמציו למשוך משם את יצחק החבול וגם הגן עליו בגופו. הוא סחב אותו לתוך אחד המבנים והציל את חייו. אשר נשאר מאחור ואז נשלפו פגיונות וסכינים והוא נדקר בגבו ובצדו. הוא נרצח משבר בגולגולתו ויצחק הועבר לבית החולים הממשלתי להחלים מפצעיו.


בתום חקירה משטרית נעצרו כמה חשודים אם כי לא ידוע אם הובאו למשפט. אותו שוטר, קורפורל בדרגתו, זכה לאות הצטיינות על פועלו כמציל-החיים.

אשר הי"ד הובא למנוחות-עולמים במוצאי שבת לאחר החג בהר הזיתים. הלווייתו יצאה מביה"ח "ביקור חולים" אלא היא לא עברה בשקט. כבר בתחילתה באו שוטרים בריטיים וניסו לפזר את ההתקהלות הגדולה וקמה מהומה. רכב החברה קדישא נאלץ לחמוק לתוך מאה שערים ויצא ברח' סנט פאול (שבטי ישראל היום). המספידים בחצר "ביקור החולים" היו הרב אריה לוין, "רב האסירים", ואת הרב זלמן בריזל של חסידי קרלין. ליד ישיבת "מאה שערים" ספד הנרצח הרב יוסף גרשון הורוביץ, רבה של השכונה וראש הישיבה (וסבו של העתונאי לוי יצחק ירושלמי). מקום קבורתו נמצא ליד חללי תרצ"ו-תרצ"ט.

אותם נזירים פרנקסיסטים זכו להכרה ואף לתהילה דתית כאשר בשנת 1970, פאולוס הששי הכריז עליהם כ"קדושים". לעומת זאת, מי יודע ומי זוכר אשר איצקוביץ הי"ד?

______________________________________________________________
ישראל מידד, תושב שילה, הוא חוקר תולדות הישוב והתנועה הציונית.
--------------------------------------------------------------
(הרשימה מתבססת על הדיווחים בעיתונים "דבר", "על המשמר", "הצפה", "הארץ" וה-"Palestine Post".)



^


4.08.2014

בן-גוריון על המקומות הקדושים ועל מדיניות של לממשלה

מצאתי את הקטע הבא באתר זה.

הוא הופיע בבטאון של רפ"י, "מבט חדש", ערב יום העצמאות ויש בו דברים מעניינים לגבי גישתו של בן-גוריון להסכמים ולמקומות קדושים וגם איך ממשלה צריכה לנהל את מדיניותה:




להזכירכם, באותה שנה הוחלט להצעיד את צה"ל בבירה אלא שמחמת התנגדות מדינות לצירוף רכבים "כבדים" כגון טנקים, הממשלה נסוגה. המצעד התקדם דרך רחוב יפו ופנה ימינה לעליה של לרח' המלך ג'ורג'.

במקרה, השתתפתי בהפגנת בית"ר באזור רחבת המשביר דהיום, אז, מקום מעוז בית"ר מאחורי טליתא-קומי ותמונות ניתן לראות כאן.

כפי שציינתי בבלוג האנגלי שלי, אמנם הטנקים לא השתתפו במצעד אלא שכעבור שלושה שבועות, הטנקים של צה"ל היו בכל ירושלים.

4.02.2014

מפת ה"מה השתנה?"

4.01.2014

אני ממקם בית כנסת במתחם הר הבית

ביוזמה ברוכה, כשלעצמה, פנו רבנים חשובים לראש ממשלת ישראל לקדם עוד פרוייקט בניה, הפעם: בית כנסת שבהר-הבית.




את האמת?  אינני בטוח בדבר, עדיין.  חשש ראשון: ברגע שייבנה מקום תפילה, לא נוכל לסובב את ההר או ללכת לכל מקום אחר מחוץ למבנה איפה שלא יהיה.

אבל, אם שואלים אותי איפה למקם בית התפילה, יש לי שטח.

היתרונות כוללים: בטיחות, גישה נוחה, הסתרה מעיני בני ישמעאל, צמוד לכותל המערבי ועוד.

אז להסביר.  במבט ממזרח רואים המקום בעיגול לבן:




החץ מצביע על מסדרון תחום בעמודים עם גג שמשמאל לשער המוגרבים, הנמשך כמה עשרות מטרים צפונה.  הוא בעצם חלק מ"הכותל המערבי" מהצד הפנימי שלו והוא בחלקו גם הקיר המזרחי של בנין המחכמה, שם מתאכסנים אנשי יחידת המג"ב.  הנה מבט מגג המחכמה ורואים את הגג של אותו מסדרון:




בעצם, ניתן עקרונית לפתוח פתח דרך אותו קיר (הרי החלק העליון בוודאי מזמן הורדוס אם לא מאוחר יותר ואין בעיה גדולה).  המסדרון אינו כל-כך בשימוש כי הוא אינו מהווה קשר ממקום כלשהו למקום כלשהו.  הנה עוד מבט מוגדל ממזרח.  המסדרון, ש"סגור" מלמטה, מלמעלה ומאחור, רק צריך קיר קדמי לעבר ההר ואותו אפשר להרכיב מפלסטיק/פרספקס קשוח ושקוף מוצל כך שנוכל לראות החוצה, בני ישמעאל לא יראו אותנו ונהיה מוגנים מפורעים:


עוד אפשרות כניסה היא דרך שער ברקלי מבחוץ או מבפנים:





אם אינני טועה הוואקף גם עוסק בשיקום החלל של מה הם מכנים "שער החיטין" (ע"ש אותו קרב מפורסם).

השטח שאני מציע יכול לכלול כ- 100 מתפללים, אמנם לרוחב ולא לעומק.

הנה עוד מבט מעל לפי שרטוט מהמאה ה- 19:




^

תוויות: , ,