4.18.2014

הרצל ובית המקדש


ספר חמישׁי

יְרוּשָׁלִַם.

I

לפנים באו פרידריך וקינגסקורט ירושלימה לילה, מפאת מערב. הפעם באו ביום, ומפאת מזרח. לפנים ראו פה עיר נוּגה משתרעת על הגבעות האלה. הפעם ראו עיר מלאה הוד ועוז עלומים. לפנים היתה ירושלים מתה, ועתה התנערה ותחי.

הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב. עוד היה זה זבול קד/ לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלם היתה לגו ענק, ותשאף חיים. העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים. את בית המסגוד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו.

הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו. הוא היכל השלום. שלות השקט היתה בעיר העתיקה.

אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב. שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ןמפרידים ביניהם מִגְרְשֵׁי ירקרק חרוץ, גנית גדולים, בֻּלבַארים, בתי ספר, כִּפּות למסחר, בניני הדר ובתי משוש. דוד נקב בשם את הבנינים המתנשאים על סביבותיהם. זאת היתה עיר התבל. כטעם המאה העשרים.

אך העינים הצופיות שבי ישבו בלי הפוגה אל העיר העתיקה אשר במרכז התמונה. היא השתרעה לפניהם, מעבר לעמק הקדרון, עוטה אור השמש שאחרי הצהרים, ומעין רוח יום טוב היתה מרחפת עליה. קינגסקורט כבר שאל את כל השאלות שיש לשאול וכבר קבל את כל התשובות מאת דוד. עתה חקר לדעת שרש דבר על אודות בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים:

זה בית המקדש.

לקבלת שבת צעדו כפות רגלי פרידריך על קרקע בית המקדש בירושלים. דוד שכר בעד כל בני החבורה מעונות באחד מבתי המלון הנהדרים לפני שער יפו. לפנות היום קרא דוד לידידו ללכת עמו אל ההיכל. פרידריך לאֶווענברג הלך לראשונה עם מרים, ואחריהם הלכו דוד ושרה. הם הלכו דרך הרחובות הנהדרים שבעיר החדשה, לעת הצהרים היו הרחובות האלה מלאות תנועה ורוח חיים מִפַעֲמִים בתעצומות עוזם. עתה פתאם החלה התנועה הזאת לחדל וְלִגְועַ. מספר העגלות הנוסעות נמעט מאד, והחנויות סוגרו בכל מקום. השבת השתרעה לאט ובהדרת כבוד על העיר שהיתה עד עתה הומיה, ובשיירות שיירות נהרו החרדים אל בתי התפילה. כי חוץ מן ההיכל הגדול היו עוד בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בתים רבים מקודשים לאל כביר אשר לא תשורנו עין, ואשר את רוחו נשא ישראל בכל התבל במשך אלפי שנים.

וכבר תקף את לבות העוברים בכך ההרהור הקודם לרגשי הרוממות, בבואם לתוך המנוחה השאננה שבעיר הקדושה. כי מה שראו עתה בין חומות ירושלים לא היה עוד הסחי, השאון, הריח הרע, שלפני עשרים שנה. אז אנוסים היו עולי הרגל של כל הארצות לחוש את נפשם נפגעים ונעלבים בפנימיותם, מדי ראו אחרי טלטולים ונדודים ארוכים את מטרת משא נפשם ומחוז חפצם. כה נאלח היה המראה שנראה להם ברחובות המלאות התרשלות. ועד שהגיע הנודד המאמין אל קדשי דתו אנוס היה לעבור דרך כל הנמאס והמגואל וחסר-הקדושה הזה. אך לא כן היה המראה עתה. הרחובות הגדולות והקטנטצ היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב. בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה. כל הבנינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה. בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם. לנוצרים למושלמנים וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין למו תקנה, והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים. העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלו, וכל העמים ראו פה איש איש את נוהו. כי פה קבוע היה הדבר אשר לכל בני האדם: הָעֱנוּתּ.
ועל כן נקבצו פה כל אפני העזר אשר הורו והוגו מלבות מין האדם מהעולם ועד העולם כנגד הענות: אמונה, אהבה, חכמה.

חרדת קדש חרד כל העובר ברחובות האלה, תהי דעתו מה שתהיה על דבר הדתות, האנשים אשר פגשו איש את רעהו ברכו זה את זה בלי מלים, בידידות, שבת היתה בלבבות.

מרים ופרידריך עברו לפני איש זקן שהתהלך, נשען על משענתו, ותכף לו מרים, והוא נלוה אל הצמד ההולך מאחריהם, עח דוד ושרה, והם החלו להתהלך אט, בשימם לבם אל הזקן.

הזקן הזה – אמרה מרים בלחש אל בן לויתה – מצא גם הוא את שלמה בזה. איעץ לך לבקש את אחי כי יספר לך פעם את כל ספור המעשה, איך מצא את האיש הזה ואיך הטה את לבו אחריו, הוא פגשהו בפאריז, מקום שם ישב לרגל מסחרו, במקרה התודע דוד אל מָאנְסְיֶה ארמאן אפרים. הלא יודע אתה את נפש דוד. הוא קונה לב כל איש בנעם הליכותיו. גם לב העשיר הגדול מאָנסיה אפרים נמשך אחרי דוד יתר מאשר אחרי קרוביו, שחכו למותו לרשת את הונו. מאָנסיה אפרים היה תמיד רק משתכר כסף ומוציא כסף לתענוגותיו. והנה הגיעו לו ימי זקנה, ולא מצא עוד תענוגות, ובמוחו היגע לא מצא כל רעיון, לעשות בכספו, רק אחת ידע: הוא לא רצה להניח את הכסף ליורשים עליזים. אז דבר דוד על לבו לבוא ירושלימה. פה, הבטיח לו, עוד ימצא נחת בכספו. הזקן בא, ודוד הוליכו אל היכל השלום. הבנין הנהדר הזה היה ברבות הימים למרכז מפעלות חסד למכביר. אין פועלים פה בגלל ארץ היהודים ויושביה, כי אם בגלל כל הארצות והעמים. הן פתרנו בחברתנו החדשה הרבה שאלות קשות, שהדורות הקודמים נתקשו בהן, אבל יש עוד עֳנִי רב בתבל, ורק עבודה-בהתחברות יכולה להעמיד רוח והצלה, בהיכל השלום מצטמצמת עבודה כזאת. אם באחד המקומות בתבל יקרה אסון: שרפות, שטף מים רבים, רעב, מגפות – מודעים הלום ע"י הטי;יגראף פה שמור תמיד הון רב במזומנים, יען כי פה מתכנסות הבקשות וגם הנדבות, סוד-מועצות גדול קבוע, חבריו נבחרים מבני כל העמים, והם מפקחים על יושר החלוקה, אך גם ממציאים, אמנים, מלומדים פונים הלום לבקש משען לעבודתם. הפתגם המתנוסס עלשער היכל השלום מושך אותם הלום Nil humani a me aleenum puto (אין דבר אנושי זר לי). ועוזרים פה לכל הרקאוי להעזר, והנה מצא פה האדון אפרים את הנחת אשר הבטיחהו דוד למצוא. האדון אפרים מבקר בנחת את ישיבות הועדים שבהם מודיעים ע"ד הבקשות שבאו, והוא יוצא מהן תמיד טוב-לה. הוא נותן לאט לאט בנדבות את כל הונו, הוא מניח לעצמו אך את הפירות עד יום מותו, ואחרי כן יסב כל ההון לתועלת הרבים.ופרידריך אמר בצחוק קל, אם יבצע את מעשהו, אז ישיג את המטרה, כי יתאבלו עליו קרוביו באמת.

ויעמדו לחכות מעט להולכים אחריהם, וישמעו באמור מר אפרים, בתוך שעול תדיר וקל: חמש מאות לירא שטרלינג נתתי לבית תעלה של ים בעד ילדים עזובים בלונדון, סך הכל ביום מאה אלף פראנק. אין זה יום ביש – הא-הא-הא – לא יום ביש. לוא כבר בא קצי כי אז אולי אִבֵּד אחד מבני אחי במרוץ הסוסים כסך הזה... אך כן שבעתי, למצער, נחת – והם, בני אחי, יורשי – האֶ-האֶ-האֶ – יצחקו. או אולי אך אני אצחק. וגם הילדים הלונדונים הקטנים יצחקו, כשישאפו אויר צח – הילדים האומללים!

ויגיעו עד בית המקדש.

הוא שב ונבנה יען כי המועד בא. הוא נבנה כמאז אבני שיר מרובעות, שהובאו ממכרה האבנים הקרוב, והאויר הִקְשה את האבנים מאד. ועוד הפעם עמדו העמודים המוצקים לפני מקדש ישראל. העמוד השמאלי נקרא בשם בועז; והימני בשם יכין. באכסדרה החיצונית היה מזבח נחושת כביר מאד, וגם הכיור הגדול, שנקרא לפנים בשם ים של נחשת, אשר עשה שלמה.

שרה ומרים הלכו אל עזרת הנשים, ופרידריך עמד לצד דוד באחת השורות האחרונות.

כשנחלקו המקומות בבית המקדש – אמר דוד – בחרתי לי את האחרון האחרונים, ולא אמירהו באחר.

ובעזרה הנהדרת החלו זמירות וכלי ישיר להריע. הקולו האלה עוררו פלאים את לב פרידריך ויתקפוהו ויפעמוהו, הם נשאוהו עד למרחקי חייו, לעתים אחרות בישראל. המתפללים מסביב לחשו את התפילות הנהוגות, ועל לבי עלו חרוזים אשכנזים יפים: הנגינותהעבריות של היינריך היינה. שם היתה בת המלכה שבת "אשר לה יקראו הנסיכה השאננה". ההיכל החלו לשיר את הזמירה הישנה, שהיתה מצלצלת במשך מאות בשנים לעם מפוזר ומפורר לעורר בקרבו געגועים לארץ הורים, בבתי כנסת לאין מספר על כל כדור הארץ, זמירת ר' שלמה הלוי:

לְכָה דוֹֹדֵי לֵקְרַאת כַּלָּה...
והאשר כתב היינה באשכנזית:
קאְמס געליבטער, דיינער האררעט
שאְן, דיא ברויט, דיא דיר ענטשלייערט
איהר פערשאמטעס אנגעזיכט!

כן, כמשורר באמת חש היינה את הרוח הפיוטית הצפונה במנת ח יי עמו, וכשרונו לשיר את השירים האשכנזים הפנימים שבפנימים לא עכבוהו למצוא גם את יפי הנגינות העבריות. ופרידריך זכר עת הקלון אשר אז היו היהודים בושים בכל דבר יהודי. הם חשבו, כי מראיהם יהיה יפה יתר, אם לא יתנכרו כיהודים, אבל אבל רק בזאת הראו רוח עבדים, או עבדים משוחררים. ואיך יכלו להשתומם על הבוז אשר נחלו, בהראותם בעליל, שאינם מכבדים את נפשם. זחל זחלו אחרי אחרים, ויזכו אל הענש הראוי להם; דחף דחפום, אך הם היו מוכים בסנורים, ולא לקחו מזה את הלקח הנכון, כי אם את הָפַכו. אלה שהצליחו בעסקיהם, או שהיו למצוינים באפן אחר, עזבו את ברית אבותיהם. הם הִתְיַגְעוּ להעלים את מולדתם ואת צור מחצבתם ככתם נאצה. ואם אלה אשר מישראל מוצאם, וידעו אפוא מה שרש דבר נמצא בישראל, כחשו באביהם ובאמם, אך לבלי היות להם כל דבר מְשַתֵף אותם – אין זאת, כי אם הדבר היה חרפה ועון ודראון. אמנם לא נמלטו גם הפליטים האלה, ויהי גורלם כגורל הבורחים ממקום מנוגע במגפה. הם נשארו חשודים, ועל כן נאחזו ונלכדו בהסגר והחלט של קאראנטין, בימי הבינים נקראו היהודים המומרים בשם מאראנים. והמאראניות היתה הקאראנטין של היהודים הנמלטים.

ובכל אלה ירדה היהדות הלך וירד. היא היתה לדבר אשר אותו קראו האשכנזים הקדמונים בשם אֶלֶנְד, לאמר: אויס-לאנד, ארץ הנכר, מקלט המנודים, כל מי שהיה ב"אֶלנד" היה אמלל, וכל אמלל בקש לו קרן זוית לשכוב בה למעצבה. כן העמיקו היהודים לרדת גם באשמתם שלהם גם באשמת אחרים. "אלנד", גלות, גיטו! מלים בלשונות שונות בעד דבר אחד, היות מנואץ, ו אחרי כן נאץ את נפשו.

והנה התנערו מן המפלה העמוקה הזאת, כל מה שהקיף את פרידריך הראהו איך היה הדבר. מראה היהדות היה עתה למראה אחר,אך בגלל אשר היהודים חדלו להתבייש בה. לא רק הקבצנים מבקשי העזר, הכושלים הראוה בגלוי לרגלה השתתפות חשודה, שהיתה מפני הצרך... לא! גם החזקים, החפשים, המצליחים, שבו, ויקבלו יותר משנתנו, כי תמיד היו עוד בני האדם מהעמים האחרים מכירים טובה, מדי היו נותנים דבר-מה שיש לו ערך גדול. ועם היהודים לא דרש מהם דבר, כלתי אם להתיאש מנסיון-השוא שהמריצם להיות לאחרים. אך בית האב הוא מכיר טובה לבנו, גם אם איננו מביא דבר, בלתי אם את נפשו...

פתאום תפוש ברעיונות האלה, שהיו נרעשים מן הנגינות העבריות, ראה ויבן פרידריך את ערך בית המקדש, לפנים, עת מלך שלמה, היה המקדש סמל עדוי זהב ואבני יקר לגאון ישראל ועוזו. בכותרות נחשת, בעצי זית, ארז ותאשור היה המקדש עדוי, כטעם העת ההיא, למען יהיה תאוה לעינים. אבל איך שהיה כל זה נהדר לפי דעות הימים ההם, בגלל הבנין הנראה והמוחש לא יכלו היהודים לבכות אלף ושמנה מאות שנה; על החרבות לא יכלו להתאבל על החומות ההרוסות – למשך זמן אלף ושמנה מאות שנה היה האבל הזה תמימות נפרזה. אך לא! הם התאבלו על דבר לא-נראה, שהמקדש היה רק מצבתו. ודבר לא-נראה זה חש פרידריך במקדש החדש בירושלים. לבו רָחַב ורָוַח. הנה עמדו הבנים השבים של עם אלהים העתיק וירוממו את נפשותיהם אל הלא-נראה. הם עמדו כאבותיהם לפנים על הר המוריה.

דבר שלמה קם ונצב כמו חי:

ה' אָמר לִשְכּון בָּעֳרָפֶל. בָּנה בָּנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךּ מָכוֹן לְשִבְתְּך עוֹלָמִים.

התפלל התפללו, בדבקות פחותה או יתרה, בבתי תפלה רבים על כל כדור הארץ, ביפים ובדלים, בכל לשונות של הגלות. אלהיהם הלא-נראה, הנמצא בכל מקום, היה קרוב אליהם או רחוק מהם בכל מקום. ואם כל זאת, אך זהו בית המקדש. מדוע?

יען כי אך פה בֻּכּרו לעדה חפשית, אשר בה יכלו לפעול בעד המטרות הנשאות שבמטרות בני האדם. הם ידעו בשכבר הימים את העבדות, ברדיפות, בלחץ, בגיטו, אחרי כן ידעו את החופש, כאשר נתנו להם עמי הישוב את הזכיות השוות במתנה. אך ברחוב היהודים היו חסרי כבוד, נעדרי מגן, משוללי משפט, ובעזבם את הרחוב חדלו מהיות יהודים. ושתים אלה היו דרושות אחוה וחירות, אך פה יכלו לבנות בית לאל כביר לא נראה, שהילדים מתארים אותו בדמיונם בתאר אחר אחר מן החכמים, ואולם הנהו בכל מקום בתור הרצון אל הטוב בכל יש ונמצא.

אז ציאודור הרצל היה ... חילוני, נכון.

^

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם תגובות לפרסום [Atom]

<< דף הבית